אחת לשבוע מתכנסת המחלקה על יושביה, צוות ומטופלים כאחד.
ארבעים וחמש דקות נכספות בהן ראש המחלקה מתפנה מעיסוקיו ומנחה
את הקבוצה. בליל פרצופים במעגל. חלקם מוכרים לך, אחרים לא.
ראית כבר הרבה רבקות, שרות ויעלות. אתה אדיש לתכנים, יכול
לדקלם אותם בעל פה. פיתחת יכולת להדוף מילים ומחשבות לא
רצויות. היית חייב. אי אפשר לשרוד כאן אחרת. אפשר להשתגע רק
מלחפש בעצמך את כל הסימפטומים שאתה מכיר מאחרים. ובכל זאת,
תמיד יש איזה אסף שמצליח למצוא את החריצים בין פיסת שפיות אחת
לאחרת. מנהל המחלקה מהסה את שטף הדיבור הזה, רק חסר לו שמישהו
יקבל רעיונות בתוך שטח בית החולים. מאוחר מדי. המילים של אסף
חודרות את מעטה הכלום הקיומי שלך, מגדירות את כל מה שגם אתה
הרגשת. כל מה שגם אתה רצית, אבל לא הצלחת, לומר. הוא מסתנן
פנימה, שועט וצורב בנשמתך. אתה מנסה לנהל איתו מאבק הוגן , אבל
אין עם מי לדבר. הוא מתביית על שריר הלב. פולסים מואצים
משתגרים אל המוח. נדמה לך שאתה לא בצד הנכון של הסורגים. עניין
של מזל, זה הכל. אתה מסלק במהירות את המחשבה. אסור שמישהו
יבחין. עכשיו אתה לא רק דכאוני, אלא גם פרנואיד. לא, אין לך
זמן לחשוב על זה. יש עבודה שצריכה להיעשות, יש אנשים שעליך
לפגוש, לאבחן, לכתוב מרשמים. ובכלל, מוטב לך שלא תחשוב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.