זה היה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים. הוא ישב ליד המדורה עם
חברים שלו על החוף וניגן בגיטרה, ואם יש משהו שמושך אותי יותר
מכל, זה בן עם גיטרה. וממש במקרה הוא בחר לנגן את "נגעה בשמים"
של משינה, שיר שאפילו אני, נערה חסרת כל יכולת מוזיקלית ראויה
לשמה, יכולה לנגן בצורה מוצלחת, פחות או יותר. אבל עדיין
התלהבתי, התישבתי לידו והתחלתי לשיר. כשהוא סיים, ביקשתי ממנו
לנגן את "דני", גם של משינה. אז הוא חייך אלי ואמר שהוא בסך
הכל למד 2 שיעורים בגיטרה, ושאת משינה הוא לא מכיר בכלל.
בזבוז משווע. למה? למה?
אז שאלתי אותו אם אני יכולה לנגן קצת וגיליתי שיש לו גיטרה
מדהימה, ושממש כיף לנגן בה. אז ניגנתי קצת ושרתי כמה שירים
שידעתי והבחור הסתכל עלי כל הזמן הזה. כשסיימתי לנגן את "אור
הירח" של אביב גפן הוא ביקש את הגיטרה חזרה והתחיל במחאה לנגן
לי את "סטארווי טו האבאן". אז הבנתי שהוא בעצם כן יודע לנגן,
וקצת יותר משני שיעורים, וכנראה זו הייתה דרך להרחיק אותי
ממנו. אבל הוא המשיך לנגן ואני שרתי בקול ממש חרישי. בסולו
המסיים של סטארווי כבר הלב שלי דפק ממש והבנתי שכנראה מצאתי חן
בעינייו... ועם כל המטענים הרגשיים האלו קמתי, נישקתי אותו על
המצח וברחתי. אפילו בלי להגיד שלום. |