ערן ודנה היו חברים מזה שלושה חדשים תמימים. שיא אישי, בשביל
ערן. עכשיו שכבו שניהם במיטתו הגדולה והמבולגנת, בדירת
הסטודנטים השכורה שלו. המיטה חלשה על תשעים אחוזים מן החדר,
שלא הצטיין לא בממדיו ולא בניקיונו ומצב תחזוקתו הכללי. שביל
פנוי צר סביב המיטה הוליך לשולחן שמולו כסא ועליו מחשב והררי
חומר לימודים. על הכסא עמד מאוורר ובחש רכות את האוויר. מעל
השולחן קישט את החדר פוסטר גדול שעליו ציור צבעוני של ארבעת
פרשי האפוקליפסה, מסתערים לעבר המיטה. הציור הצליח, כמעט,
לכסות כתם פטרייתי ענק שהותירה אחריה נזילת מים על הקיר. נורת
החשמל כוסתה באהיל עשוי תיל, מצופה בד ירוק. בזה, פחות או
יותר, הסתכם החדר כולו. כלומר- אם לא כוללים את תחתוניו וגרביו
הותיקים למדי של דיירו, שהיו מוטלים שדודים פה ושם, במקום
פשיטתם.
הרבה מכל זה לא ניתן היה לראות עכשיו. החדר היה מואפל בקפידה -
לצורך השראת אוירה רומנטית, על פי בקשתה של דנה. דנה הייתה
בחורה ממוצעת קומה, נאה במידה סבירה, בהירה ושמנמנה - לשביעות
רצונו המלאה של ערן. טענתו הכנה, החוזרת ונשנית, כי הוא מוצא
את משמניה מושכים ומעוררים מינית, לא הועילה דבר. דנה עמדה
איתנה בדעתה והחדר נותר חשוך. פס אור צר, לבן, מפנס הרחוב
שבחוץ, חומק דרך התריסול השבור, האיר את גבו של ערן. גם החלון
היה מוגף, מפני שדנה התלוננה על קור מקפיא עצמות -  בכל מזג
אוויר. החלון היה סגור גם משום שערן ראה לנכון לשעשע את דנה,
בראשית היכרותם, בסיפור על הג'וק שהתעופף באחד הלילות דרך
החלון ונחת עליו, כאשר ישן. בשלושת החדשים שחלפו החכים ערן לא
מעט ועתה למד לשמור היטב על מוצא פיו בנוכחות חברתו.
טיפות זיעה שפעו והבהיקו על גבו המואר. הוא עבד קשה. בשתי ידיו
חפן ולש בתאווה את ישבניה הדשנים של דנה ובפיו ליחך את דרכו
באיטיות במעלה הבטן, לכיוון החזה. הוא היה שלומפר גבוה,
מקורזל, ועל-אף גילו הצעיר- בעל חתימת כרס שאין לטעות בה.
בשנתיים הראשונות באוניברסיטה עוד ניהל קרבות בלימה נואשים נגד
כרסו, בעזרת משקולות וריצות סביב הבלוק. אבל, עונת הבחינות
האחרונה הסתיימה בניצחון הבטן, ללא עוררין.
הוא התקדם בנחת. איזי. יש זמן. דנה הייתה מנת גלידה ענקית,
שאותה היה גומע ובולע. מנת גלידה חמה במקצת, יש להודות. אבל -
אין טוב בלי רע. הוא הגיע לשד אחד. ינק אותו במרץ. מנסה להכניס
כמה שיותר ממנו לתוך פיו. עזב אותו וגלש לעבר השד השני.
דנה שכבה ללא זיע. חושבת ומחשבת. עלה על דעתה שבחורה סקסית
ו"טובה במיטה" צריכה להשמיע קולות בשעת "עשיית אהבה". קולות
המעידים על סיפוק חייתי, בלתי-מרוסן. ערן עשה את דרכו בשקידה
במעלה השד, בלתי מודע לסכנה. לפתע, ללא כל אזהרה, פתחה דנה
בסדרה של זעקות מקפיאות דם. היא רצתה להחמיא לחברה. להבהיר לו
שהוא מסב לה עונג עז, מטריף, עד אובדן החושים.
מבועת, מיהר ערן לסגת במורד הבטן, טמן את ראשו בין רגליה וגישש
בלשונו בסבך השעיר, מנסה למצוא את הדגדגן. הירכיים משני צדי
ראשו הפחיתו מעט את הרעש. שערה עבה, קשה ותילית, נלכדה בין
שיניו. הוא ניסה לשחרר אותה בדרכי נועם. לא הצליח. משך את ראשו
ותלש אותה.
-"אאוץ'! אתה מכאיב לי!"
-"סליחה."
היא התרוממה ונשענה על מרפקיה. מסתכלת עליו. הוא ניסה להוציא
את השערה. נתקעה היטב בין השיניים, המנוולת. החליט לוותר
ולחזור לעבודה. דנה משכה את עצמה אחורה, מתרחקת ממנו.
-"זה לא נעים לי...אני לא אוהבת את זה... מה שאתה עושה. נראה
לי שגם לך זה לא נעים."
"אלוהים ישמור", חשב ערן, "במה חטאתי?" הוא הצליח לשלוף את
השערה. הרים אותה כך שתואר טוב יותר. היא הייתה ג'ינג'ית,
מפותלת, בעלת מרקם של צמר פלדה. "מדענים עובדים שנים על
ניסיונות ליצור כבלים בעלי עמידות עצומה לקריעה", חשב,
"מחומרים אכזוטיים כמו קורי עכביש. והנה הפתרון, ממש לפני. אני
עשיר."
מבטה נעשה חד. בה עצמה, באישיותה, לא היה דבר שמנמן ובהיר. בכך
כבר זכה להיווכח היטב.
-"אין לך שום דבר להגיד?"
-"מצטער. זה לא היה בכוונה". הוא עדיין התבונן בשערה בעניין.
-"אם אני לא טועה טעות קשה וחמורה, לא זה היה הנושא שהעליתי."
הוא לא אמר דבר. דנה הביטה בו. מצאה אותו אשם. הסתובבה
בהחלטיות ונשכבה כשגבה אליו. ערן בהה קצת בישבנה. זוג גבעות
רכות, מזמינות, באור הירח המלאכותי של פנס הרחוב. החליט בצער
שזהו עיתוי גרוע להיצמד אליהן בשקיקה. נשכב לצדה.
דנה החלה להרעיד את כתפיה, לאות ולסימן שהיא בוכה. לאחר דקה או
שתיים הגיעה למסקנה הלא נכונה שערן אינו יכול להבחין בכך
בחשכה. היא החלה להתייפח בקול. ערן התעלם מן הרמז. הכעס החל
לעשות שמות בזקפתו. בנוסף לכך היה עייף. זו הייתה סגולתה
המופלאה של דנה - להראות לך את הצד המעייף של החיים.
דנה הפסיקה לבכות. התרוממה לישיבה והביטה בו. יגונה התיאטרלי
נמוג באחת. המבט היה נוקב, טורפני. נועד לסמר אותו למקומו.
להצמית אותו. להפוך אותו לנציב מלח. אלא שהחושך מסמס את כל
האפקט.
-"שמתי לב", אמרה דנה, "שאתה אף פעם לא אומר לי שאתה אוהב
אותי."
-"אני אוהב אותך."
-"בן זונה."
שתיקה. דנה החלה שוב.
-"אתה רוצה לדבר?"
-"לא."
-"טוב."
-"טוב."
-"טוב טוב טוב טוב", אמרה דנה. היא עברה מעליו, מקפידה הקפדה
מודגשת שלא לגעת באף אחד מחלקי גופו, וקמה מן המיטה. פילסה דרך
מסביב וגיששה למצוא את בגדיה המפוזרים. התחילה להתלבש. ערן
נעשה מנומנם יותר ויותר. דנה הסתובבה אליו.
-"אני חושבת שכדאי לך להתחיל לחפש מישהי אחרת שתהיה מוכנה
לסבול אותך."
-"טוב."
-"אני מקווה מאד שתמצא. המצב בשוק לא משהו. בפרט בשבילך."
-"טוב."
היא יצאה מן החדר. שמע אותה אוספת חפצים שונים בחדר האורחים
ויוצאת בטריקת דלת.
חכה עד שלא נשמעו יותר צעדיה היורדים במדרגות ואז הזיז את הכר
שלו למרכז המיטה והשתרע בנוחות למלוא רוחבה. לא רע, בסך הכל.
למעט מועקה קלה באזור המפשעה. יש סיכוי לשנת לילה טובה, נטולת
דחיפות ונחירות. החל להירדם.
אי-הנוחות בין הרגליים התעצמה בהדרגה. צוברת נוכחות ומשמעות
שאין לטעות בה. כאב ביצים. לכל הרוחות! ערן המשיך לשכב במיטה,
מתחבט בין העצלות להכרח. בסופו של דבר קם, ברטינה, והלך אל
השירותים לאונן. מלאכה ממושכת ומכאיבה. כשיצא, היה כבר ערני
לחלוטין. הכאב החל לדעוך לאיטו. מצב רוחו היה לפתע משופר
בהרבה. פתח את החלון וזרם אויר צח שטף את פניו וגופו. ענוג הוא
הלילה. נזכר שיש במקרר בקבוק בירה. ושקית בוטנים מטוגנים, איפה
שהוא. הלך אל המטבח ומצא את שניהם. יש לו כמעט שתים-עשרה שעות
פנויות. מה יש בטלביזיה? התיישב על הספה החורקת בחדר האורחים
ופתח את הטלביזיה. פופוליטיקה. החליט שקיבל כבר את מנת הצווחות
היומית שלו וזיפזפ הלאה, לאיזו טלנובלה מזובלת בספרדית. דנה,
שתהיה בריאה, צדקה כמובן. או, ליתר דיוק, כוונה היטב אל נקודת
התורפה. עכשיו יצטרך לטרוח ולהזיע קשות כדי למצוא מישהי. להיות
שרמנטי ומשעשע, רגיש ואינטליגנטי. ולעשות משהו עם הבטן. אולי.
לא בטוח כלל שכל זה לא יסתיים באיזו פוסטמה אחרת, גרועה באותה
מידה, אם לא יותר. ערן לא אהב לטרוח ולהזיע. לעזאזל עם זה!
עדיף כבר לאונן מול האינטרנט. נאנח לעצמו. גם הוא לא צדיק
הדור. יש חנות פרחים למטה, שני בלוקים מכאן. מחר כבר ידאג לסדר
את העניינים.
בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק הייתה תוכנית על מצרים הקדומה. ערן
היה מרוצה. בערך בחצות נרדם על הספה, עם השלט-רחוק בידו.