מכירה את ההרגשה שאת מגיעה לידיעה- להבנה שמה שהיה פעם לא
יחזור יותר? משהו בסגנון שהחיים הקלים של כיתה א לא יהיו יותר,
או חברויות טובות ישארו בגדר העבר...? אני חווה את ההרגשה
עכשיו... נראה שזו כבר לא הפעם ראשונה שאני מרגישה את זה... זה
כאילו מי שאת היום זה לא מי שהיית פעם ואת נאלצת בלית ברירה
ונגד רצונך לוותר על העבר- בלי ששואלים אותך?! הייתי רוצה מן
מכשיר כזה שבו אני אוכל לחוות מחדש את כל הרגעים היפים
ומאושרים שהיו לי... את הדלקות הראשונה, את הרגעים עם החברים
והמשפחה, את ההרגשה המופלאה שבידיעה שאני לא לבד..., את ההרגשה
להיות נאהבת, את הרגשת האופטימיות התמימה...
אני זוכרת את הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני באמת ובתמים
מוקפת בחברים אמיתיים שיהיו שמה בשבילה בכל עת ובכל צרה... זה
היה יום קריר באמצע ינואר, אני נכנסתי לשטח הבית ספר- היום יום
בגרות, ובעודי נכנסת אני קולטת את החברים שלי מחכים לי, כולם,
על הספסל בכניסה לבניין.  זה היה כמו רגע מהסרטים, פתאום הכל
נעשה איטי וכל מה שאני זוכרת זו ההרגשה של שלווה ששטפה אותי בו
ברגע.  בדיעבד, החברים, לא היו חברים אמיתיים במיוחד אלא יותר
כמו חבורה של אנשים שניצלו אחד את השני ופשוט לכולם זה היה נוח
ובאותו זמן ועת.  
גם אני נוצלתי וניצלתי.  עם החבורה הזאת של אנשים, למדתי מה זה
לתת את כולי, כולי עד שאין בי עוד לתת, לתת עד שאני לא זיהיתי
את עצמי.  והם.. הם מצדם לקחו ולקחו- לא כל יום מציעים אהבה
ללא תנאים... באיזשהו שלב כשהבטתי במראה כבר לא זיהיתי את
עצמי... אומרים שעדיף לתת מאשר לקבל- אבל אם לא מקבלים באיזשהו
שלב כבר אין מה לתת... עד היום אני מנסה להתאושש מהחבורה הזאת,
נראה שקשה לי להעניק אהבה בלא תנאים, קשה לי לסמוך על אחרים
שיהיו שם בשבילי- הרי למדתי על בשרי -שאם אין אני לי מי לי?!  
הכימיה בין חבורת האנשים האלה היא מאוד מיוחדת.  נראה שלא
משנה כמה השילוב הזה יזיק לך את תימשכי פנימה עוד ועוד עד שיום
אחד יגיע השיא והכל יתפרק בצורה הכי מגעילה שיש- אני עדיין
יכולה להרגיש את הסכין בגב (סליחה על המטאפורה הנדושה).  בכל
אופן, כיום החבורה לא קיימת.  או קיימת באופן חלקי.  מדי פעם
אנחנו/הם מתאספים ועד כמה שהלב שלי אומר לא ללכת כי הוא יודע
את תוצאות הסיום- משום מה בכל פעם אני מגיעה... והתוצאות...
תמיד אותם התוצאות.  אני לא יכולה שלא לתהות, אם הייתה לי את
האפשרות לחזור אחורה בזמן- האם הייתי מוותרת על הכל? ישנו דבר
אחד טוב שיצא מהכל הקשר שלי עם האנשים האלה- למדתי איך לאהוב,
אבל איך לאהוב באמת ובתמים ללא תנאים- למדתי להתמסר.  מצד שני,
הכל הקשר גרם לי להיות פסימית, פעם אנשים היו באים אלי כי
החיוך שלי היה גורם להם לחייך, אומרים שיש לי חיוך יפה- אבל
אני פשוט חושבת שזה פשוט שחיוך מדבק... בכל אופן, אני לא זוכרת
מתי פעם האחרונה שהחיוך נראה לעין... והאופטימיות..? מזמן
התחלפה בחשדנות ופסימיות.  תקופה ארוכה גם הייתי בדכאון... האם
כל הסבל היה שווה את הלקח שלמדתי?! הם גרמו לי להשתנות, הם
הפכו אותי ליצור שאני לא מכירה -ואת האמת? גם לא אוהבת
במיוחד... ולא משנה כמה שאני אשנא אותם על כך, חלק ממני עדיין
תמיד ירוץ אליהם- ירוץ אל ההרגשה של השייכות.  עוד מעט צבא- מי
היה מאמין אבל יש צד חיובי בכל העסק הזה של הצבא... אני אהיה
מוצבת רחוק מהבית, ויותר מכל אהיה מוצבת רחוק מהם. אין לי שום
צל של ספק שב-14.4.2003 עוד חודש וחצי בידיוק- הקשר בנינו
ינותק.  


ובתקווה, לחלוטין.