"אז מה?" היא שאלה אותי. "את עדיין חושבת שהחיים שלך מחוץ לכל
פרופורציה?"
הבטתי בה בעודני יושבת על אדן החלון. בתקווה שאיזה רוח תעיף
אותי משם והלאה.
"לא יודעת", עניתי. "ת'אמת שאין לי דמעות לחשוב על זה
יותר...". "אין לי את דובי ואין לי את רועי, וזה כבר הרבה זמן
שרוני חושבת שהיא יודעת הכל אם היא בכלל מקשיבה לי..."
"עזבי אותך משטויות, את יודעת שרוני היא לא המציאה הכי
שיש...לפעמים היא טרודה באשליות משל עצמה..."
"כן כן כן", "ותמיד היא גם אומרת את אותו משפט:"יהיה טוב כפרה"
למרות שזה אף פעם לא ככה."
והאטרף הזה שיש לה לגביו. ממש מגעיל. כאילו מה היא לא מבינה?
זה פשוט וקל. אני אפילו הבנתי והשלמתי עם העובדה שבנים מחפשים
רק מקום לתקוע בו את ה- - -
"היי. עד לפה. מספיק ללכלך עכשיו. את סתם פגועה. את לא באמת
מתכוונת למה שאת מוציאה מהפה", שירי קטעה אותי..."הרי את יודעת
בדיוק כמוהו, כן, כמו זה שגר רחוק, שאתם אוהבים אחד את
השני...ואני גם יודעת".


התבוננתי בעננים האפורים ובלי לשים לב הדמעות החלו נוטפות על
פניי, משתלבות עם הגשם שהתחיל. "אם את אומרת...", כי אני לא
האמנתי בזה, לא רציתי לקלקל גם אותו, רציתי להאחז בתקווה
שאולי...רק אולי...יש מישהו שם רחוק. שאוהב אותי.

"נו בחייאט נורי...", את יודעת שקשה לי לראות אותך ככה, גם אני
עברתי את זה, כל אחד עובר"
"זה עוד יסתדר..."הצטרפתי למילותיה שכבר היו כל כך צפויות.
"את יודעת מה? אני חושבת שלא הכל שחור...זה רק אני עושה את
הצבע כזה...מכל הצבעוניות שבי. אני בוחרת דווקא את השחור, את
נקודת התורפה שלי".
"אז אולי תפסיקי עם זה?!?" היא צעקה בקולי קולות. "את לא מבינה
שאתה מכניסה את עצמך לסרטים...את עושה שטויות בשביל התשומת לב
של אחרים..מתי כבר תתגברי על השטות הזאת שאף אחד לא אוהב
אותך?"
ופתאום היא החלישה את קולה ואמרה. "ותראי אותי, אני תמיד יאהב
אותך...נו נורי..."
הסתובבתי לעברה. מהצד שלה העננים היו כחולים ולא ירדה טיפה של
גשם. "תודה שירי...גם אני אוהבת אותך".