ויקי שיגעה את אמא שלי שהיא רוצה כלב וגם חגית הצטרפה לבקשה,
אני שלא ממש הבנתי מה זה אומר הסכמתי מייד ויצרנו לחץ די חזק
לקבל כלב שיהיה רק שלנו.
אמא אמרה שכלב זה לכלוך ושאנחנו לא יכולים לטפל בכלב לבד "מי
ינקה את הפיפי ואת הקקי שלו?" נהגה לומר בתגובה לתחנונים
הרבים.
ויקי ענתה שוב ושוב שהיא תטפל בכלב ושאמא לא תצטרך לעשות שום
דבר הקשור לכלב פרט אולי לקניית אוכל וכו'.
יום אחד הופיע בבית כלב.

השמחה היתה גדולה ואפשר בהחלט לומר שהיו גם חששות רבים של אמא
אשר המשיכה לטעון בכל הזדמנות שהיא לא תטפל בו והיא לא "תנקה
אחריו" אלא אנחנו כאשר בעצם היא התכוונה בעיקר לויקי שהיתה
הגדולה ביותר.

קראנו לכלב חומי בשל צבעו החום כמובן, שם לא מקורי וסתמי
במונחים של היום אך שם בעל המון משמעות עבור הילדים שרצו כל כך
כלב משלהם. חומי היה מקור גאוותנו במשך זמן רב, שיחקנו איתו
המון או אולי בעצם הוא שיחק איתנו? זה לא ממש שינה לנו.

החששות של אימי כמובן והתממשו כי כבר בהתחלה אף אחד מאיתנו לא
ממש רצה לנקות קקי בריח שילדים לא ממש אוהבים או פיפי צהוב
ומחניק ולכן השארנו את המלאכה כמובן לאמא.
אמא לא ממש אהבה את הרעיון כפי שכבר ניתן להבין אך משום מה
נראה היה לי כי היא ממש מומחית במלאכה זו.
היא רדפה אחריו בכל הבית תוך ניפנוף בעיתון ישן אשר היה מגולגל
לה ביד במטרה להגיע אליו ולהכותו בעיתון תוך שילוב דחיפת ראשו
אל תוך אותה הפרשה רלוונטית. "רק ככה אפשר לחנך אותו" נהגה
לומר ואנחנו שהרגשנו רחמים עזים לחומי בשל בכיו הרב והתחנונים
התנחמנו בעובדה שהעבודה השחורה לא נפלה עלינו.

אין ספק שזו היתה תקופה יפה ומאושרת עם חומי ומצחיקה להפליא עם
אימי הרודפת אחריו עם העיתון. עם הזמן יותר ויותר נקשרנו אל
חומי ולפחות מבחינתי הוא הפך לבן משפחה.
אך כמו כל דבר טוב המגיע לסיומו, הגיע גם עבורנו שלב העצב
הקשה.    
לא - חומי לא מת.

יום אחד אחרי שחזרתי מהגן שמעתי שיחה בין ויקי לאימא שהיתה
קשורה בצורה מסויימת ולא ברורה לי עדיין לחומי. הקשבתי לשיחה
והבנתי לפתע כי לאמא נמאס לרדוף אחרי חומי ולטפל בו. היא טענה
שכל העבודה הקשה נופלת עליה ואין לה כח לטפל גם בו, יש לה
מספיק עבודה גם כך.
ללא כל סיבה ברורה, או אולי מחשש לשלומו שאלתי אם הן יודעות
איפה חומי. אמא אמרה לי בקול נרגש כי בבוקרו של אותו יום, בזמן
שאני הייתי בגן ואחיותי בביה"ס, היא נפגשה עם ידיד ותיק אשר
עובד בצער בעלי חיים ומסרה את חומי לאימוץ.
הכאב על אובדן חומי וההלם מהמעשה של אימי ללא ידיעתנו היה קשה
מנשוא, ובעוד אנו מנסים להבין את מהלך העניינים הגיע צלצול
טלפון אשר קטע את ויכוח הסרק.

בצד השני של הקו היה אותו ידיד של אימי מצער בעלי חיים שאמר
בהתרגשות רבה כי לאחר שאסף את חומי הוא עצר בתחנת הדלק והשאיר
את החלון מעט פתוח אל מנת שיהיה לחומי אוויר בזמן שהוא מתדלק
את האוטו אך חומי נלחם בכח והצליח לברוח מהרכב דרך אותו מרווח
קטן לאוויר.

אני חושב שבשלב זה אימי התחילה להצטער על המעשה וכולנו חשנו כי
איבדנו בן משפחה אהוב ונאמן.
לא ידענו אם לבכות או לצחוק, קיוונו שאולי חומי יצליח לזהות את
הדרך הביתה ויחזור אלינו איכשהו, אחרי הכל "לאסי" היתה כלבה
חכמה מאוד ואפילו "ידיד לעת צרה" או איך שלא קראו לו, לא היה
נחות מזה אז למה שחומי שלנו לא יצליח לחזור הביתה ? זאת נראתה
לנו כמשימה קלה למדי לכלבנו.
חיכינו וחיכינו אך חומי לא שב.
אבא חזר מהעבודה ופגש אוסף של ילדים בוכים, עצובים, כועסים
ומלאי תקוות שווא. ביקשנו ממנו לצאת ולחפש את חומי היכן שנראה
לאחרונה. לאבא לא היה שום סיכוי מול התחנונים הרבים ומכיוון
שאימי הצטרפה לבקשה, יצאנו מייד לחפש את חומי.

אני זוכר שהסתובבנו כמעט בכל רחובות באר-שבע וקראנו לחומי
בקולי קולות, אפילו ראינו מדי פעם כלב המתאים לתיאור של חומי
אך מעט שונה והצטערנו נורא. הסתובבנו וחיפשנו שעות, ברגל,
ברכב, שאלנו חברים וניסינו למצוא את חומי בכל דרך אפשרית.
החיפושים נמשכו שבוע בערך כאשר התקווה הולכת ונחלשת עד שאזלה.

שנים לאחר מכן, ולפעמים גם היום למרות שאני יודע שחומי כבר בטח
מת מזמן, כאשר אני רואה כלב דומה לחומי שלי אני לוחש בשקט או
אולי סתם קורא בלב: "חומי".