אלוהים,
אתה לא בסדר.
אני יודע, אתה בטח מקבל המון מכתבים ושאלות. אני יודע שיש עומס
עצום בתקופה הזו. כל הטקסים והשאלות מיום השואה, המוני קדישים
ביום הזכרון, כן, אין ספק שעמוס לך. אבל זה לא סובל דיחוי. אם
יעבור עוד זמן, אני עלול לשכוח. זה כמו החוק הזה שהמצאת. זה
שבני אדם החליטו לקרוא לו מומנטום, או משהו דומה. כל הסיפור על
גוף בתנועה. סלח לי, אני סוטה מהנושא.
אתה לא בסדר. ביקשתי מהם בפירוש שלא לבכות. כמו-כן, אם זכור לי
נכון, אתה הבטחת לשתף פעולה. באמת לא בסדר. יש לך עומס, אני
יודע, אבל זה אך ורק באשמתך. הרגת שישה מליון כדי להעלות אותנו
לארץ, ועוד עשרים ואחד אלף כדי להשאיר אותם שם. ועוד היד
נטויה, הא? את זה אתה אמרת. בשמות. ותמיד אומרים שהששה מליון
רחוקים ואלמונים. מספר. מקום. קהילה. ותמיד אומרים שהעשרים
ואחד אלף הם לא כאלה, הם קרובים, הם עכשיו. ישראלים, צברים. הם
משלנו.
אבל הם לא באמת שלנו. במקום להיות אלמונים הם רס"ן, ואל"מ
וטר"ש. במקום להיות סתם מספר הם מספר אישי. במקום מקום הם
'נפלו ב'. רק לקהילה אין תחליף. קהילה היא מלה ארכאית, ישנה.
שאבד עליה הכלח. איך אומרים, אנרכוניסטית, אני חושב, או משהו
דומה. הכל היום בלועזית. באנגלית. בלטינית. היום, כל חייל
שנהרג, כל חלל שנופל, הוא סטטיסטיקה. אומרים שהם שלנו. הם לא.

הם לא שלנו, כי הם שלהם. של האמהות והאחים, האבות והאחיות,
הילדים והנכדים והנינים שלא יוולדו. אבל הם בכיינים. כל הזמן
בוכים. בוכים בלילות ובוכים בימים, בוכים בלוויות ובוכים
בשלושים, בוכים בימי זכרון ובוכים ביארצהייט, אתה יודע, ימי
שנה. אני טמבל. בטח שאתה יודע. שיבכו, חשבתי לומר, אם זה עושה
להם טוב, שיבכו. אבל בשביל מה הם בוכים? למי זה יעזור? לא
לנופלים, ובטח שלא להם. והם לא נראים טוב. "כשאת בוכה את לא
יפה", אפילו תיסלם אמרו את זה. ואז אני בוכה, וכולנו בוכים פה,
ואין לך מושג כמה שזה מרגיש מטופש לבכות פה. והפעם, באמת שאין
לך מושג. מעולם לא בכית, נכון? וגם לעולם לא תבכה. אתה גיבור.

ובטקס, בבני-ברק, החור הנוראי הזה בו גרנו, זה שנשבעתי שאצא
ממנו ברגע שאוכל ואגור בשרון, בכפר-סבא, אולי רעננה. והתקלקל
להם מקרן השיקופיות. התקלקל. ביום הזכרון. אבל צריך לחלוק כבוד
לנופלים. אז הקריאו את השמות בקול. אחד אחד. וזה היה שונה
ומרגש, וכל משפחה הדליקה את הנר שלה כששמו של הבן הוקרא.
והקריין הטיפש עשה עם השפתיים, למרות שכולנו ידענו שמדובר
בתקליט. אפילו הקול המוקלט השתנה בין שם לשם. בכל זאת, אי אפשר
לשכור את חיים יבין בכל פעם שצעיר חוטף טיל בבופור. יש לו
דברים יותר טובים לעשות (לחייל או לחיים?). ואנחנו משפחת אנגל,
אז היינו די בהתחלה. אמא הדליקה נר ודמעה עמדה לה, איך אומרים,
בזווית העין, מהסוג שמדגדג בסינוסים, מהסוג שלא יוצא אל העין,
אלא נשפך אל הגרון. והיה מרגש, אבל לפחות היא לא בכתה. אני
שונא כשהיא בוכה. אבל השמות נמשכו ונמשכו, שלוש או ארבע מאות
שמות, ולאמא נמאס מהר מאוד. גילי השתעמם והקשיב לשמות, רק כדי
לראות כמה הלכו יותר, ספרדים או אשכנזים, לראות מי קופח
בקטגוריה הזאת. רוני צחקה כשחיים יבין אמר "ללה יהודה", והיא
כבר דמיינה את הטלטאבי הצהובה מקפצת בשדות הביביסילאנד
המוריקים כשארנבים מפוטמים מהדסים בעצלנות גרגרנית סביבה. אני
מחייך עכשיו, כי רק כאן למדתי להיות פיוטי. רק לאחרונה.
מהמכתבים, מהטקסים, מהטקסטים המרגשים. וכל הדרך חזרה הביתה,
לכפר-סבא, הם צחקו והתבדחו וריכלו על החברים הישנים מבני-ברק.
רוני סיפרה על ללה יהודה, וסיגי החליטה שבטח היה לו אח גדול
וזמזמה את "אחי הצעיר יהודה". רק אחרי שגילי אמר לה, היא נזכרה
שאהוד מנור שר את השיר. אבל ידעתי שכל מה שממלא את ראשם ומעסיק
את מחשבתם הוא 'ירון', ושהוא תופס להם מקום בלב. כמו שזה תמיד
תפס להם. ותמיד יתפוס.
אבל לפחות הם לא בכו.
אתה לא בסדר. מילא הפרדת אותנו, אבל גם בחלום אסור לבקר? בלילה
שבין טקס לטקס ביקשתי, התחננתי, שתרשה לנו להפגש. רק ביקור
אחד. ביקור שאינו מבוסס על זכרונות, ביקור על אזרחי, בלי החיוך
הדבילי שתמיד גורם לרצות לבכות. ביקור רגיל. שנוכל לדבר קצת.
שנחליף סיפורים. אני אבקש, שוב, שלא לבכות. אבל הם לא מקשיבים,
וגם לא יקשיבו. בבוקר, בטקס, בקריית שאול, הם בכו, שוב. גם אמא
וגם גילי וסיגי. הם כבר לא גילי וסיגי. הם בגרו. הוא גלעד והיא
סיגל. הכל שונה. גם רוני בכתה. קצת. למרות שלא הבינה בדיוק
למה. ואני ביקשתי שלא יבכו. ואז פואד נאם נאום פוליטי, סיגל
אמרה ששנה שעברה היה נאום הרבה יותר יפה ורוני אמרה שפואד זה
שם מצחיק. וברדיו יורם גאון הבטיח ל'ילדה שלו קטנה' שזו תהיה
המלחמה האחרונה. שקרן, חשבה סיגי, עכשיו סיגל. "מה שגבר לא
יגיד כדי להשיג זיון מקטינה", אמר גלעד, גילי דאז.
ואתה יודע מה הכי לא בסדר? זה שלפני ארבעה חודשים, הם היו
בדיוק באותו המקום, ובכו את אותו הבכי, רק בלי החצוצרות, ובלי
הזרים. בלי פואד ובלי מטח כבוד. בום בום. מה כל-כך מכובד במטח?
לשחזר את היום הנורא ההוא בעשרים וחמישה בדצמבר 93'? בום בום
בום. והם בכו. אבל למה הם לא מתאספים בשמונה-עשר בינואר 2000,
לחגוג את יום הולדתי העשרים ושבעה? אולי כי נשארתי בן עשרים?
כמו ב"יורם" של יהודה פוליקר? אבל למה השאירו אותי בן עשרים?
מה, אין לי יותר ימי הולדת? הלא נולדתי. אז. בחורף 73'. הבטיחו
להם יונה. הלא ביקשתי, פעמיים, אולי אפילו שלוש, שלא יבכו, והם
בוכים. שלא ישאירו אותי בן עשרים. מה, לא מגיע לי לגדול? גם-כן
גיל דפקת לי. עשרים. וגם זו רמאות. עוד לא הייתי בן עשרים,
אפילו. חסרו לי עשרים ושלושה ימים. רק פעם אחת החלפתי קידומת.
אבל זה לא משנה לי. רק שלא יבכו. שלא יבכו.