ישבתי לי בתחנה משחק סנייק, סנייק זה משחק פצצה, באמת... זה
פשוט משחק טוב. חבל שאנשים לא יודעים להעריך אותו... ובכלל לא
נותנים לו יחס מתאים... אנשים טיפשים יש לנו פה!

יושב לי מחכה, לאוטובוס הארור הזה. אוף! מתי שלא צריך אותו הוא
חולף 10 פעמים על פניך... ומתי שאתה סוף סוף משתמש בקו הדפוק
הזה, הוא פשוט לא מגיע! ראבק! הדבר הראשון שאני יעשה בתור רוח
זה לרדוף את מנהל חברת דן. גם למות לא נותנים לך פה!

מדליק את הסיגריה השישית שלי בעשר דקות האחרונות.. צוחק מבפנים
וניזכר בכל משפטי המחץ שאמרו לי אנשים שראו אותי מעשן... "זה
יהרוג אותך!" פחחחח.. הצחקתם אותי! זה, יהרוג אותי? זה?! חה חה
חה....
כמו שאמרתי, אנשים טיפשים...
מאד טיפשים...

סוף סוף... אני שומע את הרעש הזה, כן... זה זה.
רק לחברת דן יש עדין אוטובוסים שאפשר לשמוע כל חוליה שזזה אי
שם בשרשרת המנוע... וכשסוף סוף הם עוצרים ניתן לשמוע כל סיבוב
של הצלחות למטה אי שם באיזור הברקס.. סיוט... איזה רעש... ואני
עוד רגיש באוזניים לרעשים מצמררים... כשאני אגיע למעלה אני
קורע את הצורה למנהל של חברת M.A.N, ההיא שמביאה את הסיוטובוס
הזה לארצנו הקטנה והמתפרקת...

האוטובוס הנכה הזה גם לא יכול לעצור מול התחנה, בחברת דן
בוחרים את הנהגים הכי שפוכים שיש... הם עוצרים או 3 מטר לפני
התחנה או 3 מטר אחרי התחנה אבל בחיים (!!!) לא יעצרו מול התחנה
כמו כל אחד נומראלי. אינפקסאט עינק אינשאללה המיה.

הדלת נפתחת, הנהג מסתכל עלי כמו עגל... אני מחזיר לו מבט של
רומני אחרי יום עבודה-בירה-תל ברוך.
אני משום מה רואה מטושטש! אולי הסיגריות קצת סיממו אותי? או
שהג'וני ווקר רד לייבל שלגמתי קצת בבית הגיע סוף סוף למוח?!
בכל אופן התרוממתי, ניגשתי ונשענתי על הדלת (הדלתות האלו
מלוכלכות ומלאות ג'יפה! בחיים אל תשענו על דלתות של
אוטובוסים!)
והרמתי לו קריאה קטנה,
"סליחה, אתה מגיע אולי ליד פארק הירקון?"
"אני מגיע עד גני התערוכה"
"סבבה"

אני נעמד ליד הדלת האחורית, מרים את העיינים ומסתכל במראה
למעלה.
המראות העגולות האלו שם למעלה הם הכי שימושיות, אתה רואה את
עצמך פעם אחרונה לפני שאתה יוצא לרחוב. זה ממש שימושי... טוב,
בטח כולם יודעים את זה אבל לך לקח בערך 4 שניות לקרוא את זה...
לא נורא.. ביזבזת 4 שניות על שטות שלי... לא תמות
מזה..........

אני מסתכל במראה, רואה שם בחור.
יש בו משהו מוזר, לא יודע להגדיר בדיוק מה אבל העיינים שלו
מסתובבות עם מבט מוזר. עיינים עצובות מאד מאד. חבל, לפי המבנה
הכללי הוא דווקא יכול להראות ממש יפה כשהוא מחייך והעיניים יחד
איתו.. אבל הוא לא. הוא ניראה עצוב, מדוכא, ללא שום חשק לכלום,
WOW.. הוא ניראה כמו אדם שהולך להתאבד... מפחיד אה?

אני מחליט להתיישב ברביעיה מצד ימין של האוטובוס, הרביעיה
ריקה. אני מת על זה... מת על רביעיות ריקות בצד ימין.
אני יושב על הספסל הימני ומניח את הרגלים שלי על הכיסאות ממול
ללא שום נקיפות מצפון של "זה אסור"... איזה מניאק כבר דאג לקלף
את המדבקה שמורה על האיסור הזה.. נשחק אותה ראש קטן. זה שווה.

סימפוניית רעשי המנוע של האוטובוס הארור מתחילה... משמע, יצאנו
לדרך. עוד מבט אחרון ברחובות בהם הסתובבתי שנים... ברחובות
אותם אני כבר לא יראה יותר לעולם.. ניפרד במיצמוץ עיניים קליל
מאווירה אותה אני לא יחוש יותר... לעולם...

הנה הלונה פארק, כמה פעמים אני הייתי פה... בלי סוף.
תמיד עם חברים, אף פעם לא עם מישהו מהמשפחה. לבד. למה לקחת ילד
קטן לונה פארק!??! ילדים קטנים הולכים עם חברים ללונה פארק! חס
וחלילה לא עם ההורים! זה דווקא טוב... הם כ"כ לחוצים שאפילו
כשאני יעלה לבלרינה כבר יהיה שם פרמדיק מוסמך כי אולי חס
וחלילה...

הנה גני התערוכה, צריך לרדת..
טם טם טם טם טם טם טם טם טם טם טם טם טם וואט דה פאק?! מאיפה
הגיעו לכאן תופים?!
טם טם טם טם טם טם טם טם אני מגלה שכל הגוף שלי רוקד לפי קצב
התיפוף. שיט, זה הלב.
מכירים את השיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל? הוא רץ לי בראש בלי
סוף... "ואבא חוזר ואומר, תעזבנו יום יעזבך יומיים..."
אני ספק מזמזם ספק שר את השיר הנפלא הזה..
איזה חכם מאירק'ה. איזה גאון!

אני הולך ברגל מגני התערוכה עד הנמל, בערך שעה של הליכה... יש
לי את כל הזמן שבעולם לחשוב לחשוב לחשוב...
שעת לפני צהריים, הכל עמוס... חם... המוח שלי מתבשל לאט לאט...
נו כבר! מתי רואים את הים?!
הנה בית האלמין הצבאי... איזה מקום מפחיד! מזל שאני לא חייל...
עוד היו מביאים אותי למקום המפחיד הזה... עולות לי מחשבות מאד
סימפטיות... נשמות יכולות לפחד? מענין מה אני יהפוך להיות רגע
אחרי שאני אשתחרר מהגוף, רוח? נשמה? אני אהיה חטיף של השטן
בגהנום או שאני יפטפט קצת עם משה אי שם בגן עדן?
נראה לי גהנום. יש לי את כל הכישורים המתאימים...
טוב, לא נורא.. לפחות שם אני לא יראה אחרים נהנים בזמן שאני
סובל כל רגע...
שם כולם סובלים... אין שם ברי מזל שנולדו משוחררים עם הורים
פתוחים ומבינים... רק אני נולדתי עם הורים חונקים ומרובעים...
בוקים.
לא שאני לא אוהב אותם, אבל הם היו יכולים להיות יותר פתוחים
ומבינים! הם היו יכולים להיות הרבה יותר מקשיבים ואוהבים מאשר
קשוחים וסוהרים...

הנה מודעה על מופע, פעם ראשונה שאני אומר על משהו "חבל שאני לא
אספיק לראות את זה...."

אני שלם לחלוטין עם המעשה שאני הולך לעשות.  החלטתי לשים לסבל
האישי שלי סוף! אני הולך להתאבד!!!

הנה בנין קטן של ג'וני ווקר, איזה מצחיק.. אני מרגיש אותו זורם
בעורקים... משפיע על כל מהלך של המוח שלי... בכל תזוזה של
העיינים אני קולט שובל של ג'וניל'ה מהצד... שווה הדבר הזה..
סגריה מס' 13+ מתחילה לנקות לי את הריאות..

שעת לפני צהריים, הכל עמוס! מה זה?! הכל עמוס!!! כמה אנשים!!!
כמה אנשים חופשיים... כמה אנשים שעושים ככל העולה על רוחם...
כמה אנשים שמחים מאושרים ו...אוהבים...

הנה הים. הנה הים! כמה זמן לא ראיתי ים.
עוד טישו מוצא את דרכו למדרכה... טישו עמוס בנוזלים שניגרים
מעיני ללא הרף. אני לוקח שלוק מהדיאט קוקה קולה... חחח דיאט..
בשביל מה?! איזה מפגר אני. הרי גם אם הייתי נראה כמו ברד פיט
בפנים עם גוף של בן אפלק ושרירים של ארנולד'לה שוורצנגר המתוק
שלי, עדין אף אחדאחת לא היה פוזל אלי בכלל... כבר שווה להיות
שמן ושבע מאשר רעב רזה ולא אהוב...
מזל שאני באמצע. לא זה ולא זה.

הנה הנמל, לא להאמין איך שהתל אביבים הרסו אותו.. הכל שם מלא
חנויות ורשתות אוכל וחשמל... לאן נעלם הנמל הישן והטוב? עם
הדייגים, הירוקת, הסלעים וריח הדגים?! פינה את מקומו לכמה
חנויות ששמנים חנוקים בחליפות "קשרל" בנו במקום הפסטורלי לשעבר
הזה...
אנחנו חיים בעולם מגעיל... שווה לסבול פה יום יום שעה שעה דקה
דקה בשביל לחיות פה?! בעולם המגעיל והדוחה הזה?! סתם נקודה
למחשבה...

אני בנמל, תר אחר פינת חמד מלאת פרטיות שתהיה רק שלי ובשבילי.
אני מסתובב הלוך ושוב מאות מטרים ומחפש...
איפה הפינה הטובה מכולם? הנה, אני חושב ששם.. סלע גדול מסתיר
מאחוריו שטח של 3-4 מטר חלקים ומלאי פרטיות... איש לא רואה איש
לא שומע. זה רחוק מהכל, ממש על המים. מקום מושלם... אני
מתקרב.. איזה יופי, איזה שקט.. מקום מושלם לחשבון נפש אחרון...
מקום מושלם בו אני הולך לאנוס את נישמתי לנטוש את גופי... פעם
ראשונה בחיים שלי שהכל מושלם זה רק מתי שאני מתאבד אה? אני
מתקרב.. מסתכל לצדדים, אף אחד לא רואה אותי... מושלם... עוד
קצת... עוד טיפה...

אני שם.