הרוח שוב מתחמקת ממני, הלכה לטייל עם עלי השלכת
השמש מתחבאת ממני מאחורי העננים שפעם היו לבנים ורכים
העורבים כבר לא קוראים לי, הם עפו כבר הרחק מפה.

אני רק דמות המשתקפת במראה השבורה של עצמה
והרסיסים אינם נופלים, כי אינני מניחה להם
בעוד המסגרת מכוסת התחריטים מחזיקה את הסדקים
כשהזכוכית משקפת עשרות חצאי אמיתות
ורק ההבל - שנראה כול כך יפה - סובב אותן.

החומה שלא תיפול, שיח הקוצים שלא יישרף
ועוד אגדת ילדים על הטוב והרע, שהיא רק עוד מלחמה
וקר לי וחם לי ורע לי וטוב לי,
אין כבר בניהם הפרדה
התחושה נעלמה, הסדר התבלבל בין שחור ולבן, אור וצל
ותזוזה איטית של דג קטן כמזיזה את העולם
רגשות ושטויות, תקוות ודאגות, והזיה מתוקה מצופה בסוכר

ושוב נפילה לחושך הישנוני ושוב חזרה לאור המסנוור
מסתובב מסתובב, מותר לבכות מותר לצחוק
צונחת למעלה, עולה למטה, שרויה על רצפת עלים
זה לא חלום, זאת לא מציאות, רק עוד מחשבה נהגת
בדעה שאיבדה כבר את מה שנחשב לשפיותה.