היא לחמה באריות, גבוהה ושרירית, שערה שכל מגע רוך נמנע ממנו
היה שחור כפחם. עינה שחורות גם הן סורקות את סביבתה, זזות
מפינה לפינה מחפשות אויב ומוכנות להפעיל כל אינסטינקט רדום.
אותם אינסטינקטים הפכו אותה למי שהיא היום: ילדה-אישה הפועלת
ללא חרטות, ללא מעצורים, מודעת לקיומה למטרתה, יודעת שאין דבר
בעולם שיעצור אותה וכל תנועה בגופה משדרת את מה שנשמתה יודעת
ומאמינה שיקרה.


המגירה העתיקה ביותר מבין מגירות זיכרונותיה הייתה מגירה בלויה
מגיל שמונה. בגיל זה כבר גילתה את העולם כזירת הישרדות. ילדה
היא כבר לא הייתה, ניתן היה לראות זאת בעינה שלא תמימות אהבה
ושמחת חיים של ילד נשקפו מהם, הן היו כהות ונשקפה מהן נפש
שעברה את תחלואי העולם הזה ומחקה למעבר הצפוי לעולם מקביל,
בספק אם טוב יותר.
באותו יום של זיכרון ראשון היו השמים כחולים עננים לא נראו
באופק והגשם שהעפיל על הרחובות בשבועות האחרונים נשכח ונדמה
היה כי מעולם לא ביקר בעיר רפאים זאת, העטופה בחגיגיות בשמיכת
האביב ששכבה בארון במשך כל תקופת החורף.
היא לא נולדה באותה עיירה, את זה ידעה בביטחון, אייך הגיע לשם
ומה עבר בגורלה לפני- נתונים אילה מוחה סירב להסגיר לידיה והיא
אמרה נואש לגביהם. יחפה חשה את שבילי המקום, צעדה צנומה,
תמירה, גופה דרוך לתזוזות האדמה תחתיה עינה נפתחות ונסגרות
לסירוגין עקב הליכה של מספר ימים ללא שינה הגונה תחת קורת גג,
אילה שינה תחת כיפת שמים אשר לפעמים חושפים את פנסיהם הקטנים
אך לפעמים אכזרים יורים חצי מים על גופה החשוף לגורלם. לאחר
הליכה איטית נוספת  נפלה ונרדמה תחת קרני שמש האביב מעליה
ושקעה בשנה עמוקה.
היא חלמה. ריח מתוק חזק נישא באוויר, אור לבן בוהק מאיר את
המקום, היא מרגישה את תנודות הרוח בין שערותיה אשר תמיד היו
אסופות בקפדנות אך עכשיו היו פזורות מרחפות לכל עבר כגלים
בלילה נטול ירח. רגליה היחפות תמיד, עמדו על קרקע חולית זהובה
ומלטפת, העולם החל להסתובב סביבה במערבולת בלתי פוסקת של פחדים
לא ידועים, היא רצה בחלומה שעות ואז הזמן, רגליה, המדבר, השמים
והאוויר נעצרו בפתאומיות, במרכז העולם מולה ניצב אריה, נוכחותו
הרעידה את גופה . ידה התרוממה כלפיו מבקשת לגעת בו ולהצטרף
איליו בהוויתו, אך באותו רגע בו הרימה ידה כמבקשת איליו צנח
האריה, העולם חזר להסתובב במהירות גוברת, החול פתח את פיו והיא
נבלעה ביופיו הזהוב.
היא התעוררה מסוחררת, פוחדת, רועדת, לבד כתמיד אוספת את רגליה
מוכנה להמשיך בצעידה אך בספק אם מוכנה להמשיך בחייה.


הזירה, המקום היחיד שהרגישה בו שלמה וידעה שאין שניה לה, כל
תנועה מחושבת כל שניה חשובה ואף לא נשימה אחת מיותרת, נעה
באצילות ובמהירות, הכל מוחשי לה עובר דרכה, חיה כל שניה כתקופת
חיים שלמה .
במיזדרון על המפתן ממש בכניסה לזירה נעלמת הקשיחות מגופה,
נעלמת הזרות שעוטפת אותה בחיי היום יום, כל כולה מוארת כנערה
מאוהבת המכינה עצמה לאהובה, מוכנה לחוש אותו, לאפשר לו לחדור
לתוכה. היא צועדת לזירה זקופה נחושה מאוהבת בתחושת האנדרנלין
שלא כמו פעם גורם לבלבול אילה מחזק את בטחונה ואהבתה לזירה.


היא הכירה אותו בגיל שש עשרה, הוא זה שלימד אותה כמעט הכל והיא
זאת שהכניסה בזה את התשוקה מה שהפך אותה לבלתי מנוצחת בקרב.
היא אהבה אותו כאב שמעולם לא היה לה אך גם הוא כשאר העולם עזב
אותה לטובת הזירה והמוות שני דברים שעם הזמן הפכו למאהביה
הנצחיים.
בבקרים היא הייתה מתעוררת לתוך אימוניו המפרכים ובערבים היא
בילתה בחכו ובמיתתו.
את האימונים היא אהבה יותר מכל, הם חיזקו בה את כעסה וזעמה על
העולם רק ששם היא יכלה להילחם בצללים, בפחדים, בבדידות
ולהביסם. שם באותם אימונים מיגעים וכואבים עד שערת דם ודמעות
היא חשה לראשונה תיקווה.
בערבים היא עמדה איתו בחלון מאזינה לרוח העדינה המנשבת, מלטפת
את עורה ועוברת בשערה האסוף. היא הרגישה איך השמש בשניות
האחרונות לשקיעתה שולחת גלי אנרגיה נעימים לעברה.
הם עמדו בחלון ערומים זמן רב ידיו מלטפות את מותניה. היא בהתה
מהופנטת בחלון שנראה לה כמו  תמונה מסיפור אגדה המפזר אבקת
קסמים עליה וכמעט גורר אותה לקפוץ לתוכו.
כאשר השמש שקעה והעולם דמם הוא נשק למצחה, היא נשכבה על המיתה
גופה הקשוח חשוף לו אך מחשבותיה מוסתרות ורחוקות, הוא נשכב
מעליה, עוטף אותה.

היא עומדת במרכז הזירה, הקהל מקיף אותה ומריע, אך היא בקושי
שומעת את צרחותיו ותרועותיו. עיינה נתקלות בזרקורים הבוהקים
והיא מסיתה את ראשה. הקהל שנשמע כמו עדר מבוהל ומהופנט כאחד אף
פעם לא היה חלק מכל זה, זו היא הזירה האורות והגבר היחיד
שבחייה- האריה.
הקהל שואג. היא מרגישה אותו חופשי, שוחרר מכלאו מובל לזרועותיה
מוכן למלחמה על חיו בשרו יאבק עם בשרה, מלחמת הישרדות, רק אחד
יוכל לחזור על חוויה זו בשנית והיא חזרה עליה אין ספור פעמים.
היא שגררה המונים לאותה זירה בכל שבוע, היא שניצחה אין ספור
אריות שדמם צובע את ידיה, מוכנה לסיים את חייה על הזירה בפעם
האחרונה. כל שניה מתוכננת בראשה כמו תמיד כל צעד מחושב:
תחילה תאבק הוא והקהל יחושו בניצחונה הגובר אבל אז תהיה נקודת
מפנה היא תמעד, לו תהיה ההזדמנות לזנק, לתקוע את ציפורניו
בבשרה הלבן ולפלך את עורה בתקווה שמיד אחר כך יגיעו השנים
לצווארה והיא תאבד תחושה במהירות. המוות יגיע שניות לאחר מכן
והיא תשקע בתרדמה נצחית אילה השתוקקה זמן רב בחייה, שלעולם לא
הטיבו עמה או ריחמו עליה. ליבה רצה לסיים את אותם שנים בהם
רגעי האושר היחידים שלה התרחשו על אותה זירת חול ואותם אורות
שתמיד חזו את ניצחונה, אך הפעם הם תעו היא התעתה אותם, הפעם זה
שונה. על אותה אדמת אושר פרטית שלה היא החליטה לשים סוף לכל.


באותם חודשים אחרונים לחייה היא הייתה מבלה שעות על מדשאה
דוממת, נטושה וענקית כים בקרבת מקום לזירה. היא אהבה להרגיש את
הדשא הירוק והרך מדגדג את קצות אצבעותיה, לחוש את הרוח הקסומה,
שמאז ילדותה תמיד ליבתה אותה בנאמנות, מבלגנת את שערה.
הדממה במדשאה הופרה מדי פעם על ידי ציוץ ציפורים שמצאו מפלט
מהחום תחת צלו של עץ רחב גדוש עלים שהתמקם במרכז המדשאה והיא
הייתה שעות מתבוננת בציפורים צפות להן בין העצים.
מדי פעם הייתה שוכבת על הגב מביטה בעננים הלבנים שהחליפו מיקום
ודמות כל זמן מה, היא הייתה מדמיינת אותה, ילדה קטנה בבית עץ,
סביבו מדשאות והוא ממוקם תחת ירח ענק וכוכבים, תחת אלוהים
שמשקיף עליה, מוקפת משפחה ואהבה.
אך כעבור זמן מה הייתה מתעוררת מחלומות ילדות ומוצאת עצמה
שוכבת לבד על מדשאה ללא מקום לחזור איליו.    

הקרב מתחיל הכל מתרחש כמתוכנן היא שומעת את נשמתו השקתה של
אהובה, יריבה. היא נלחמת מודעת ליכולתה להכניע אותו אך באותה
מידה נחושה להגיע לסוף. היא מועדת מרגישה כאב חד בחזה ומיד אחר
כך חשה כיצד הוא חודר אילה עם שיניו כמי שגואל אותה ונכנע
לרצונותיה.
עינה נעצמות פרצופה מקרין רכות ואולי גם אושר. היא אהובה
והזירה באור הזרקורים הופכים אחד ושוקעים בתרדמת נצחית.