שותקת את הכאב הזה ממך ופנימה. מרחפת בין עולמות שנדמה כי לא
קיימים כלל. אוחזת לרגע בחיים, כאילו בכף ידך טמונה התשובה
ומרפה מייד. עייפה מכדי להחזיק את כובד המשא הזה. יודעת את
העולם הזה טוב מדיי. מכירה את דרכיו האכזריות, המוליכות שולל.
צעירה מכדי להתייאש כה מוקדם, מבוגרת מכדי לקוות לשווא. אולי
העיניים יישארו מחר עצומות לנצח והחלום יישאר איתן. אולי האור
לא יעלה מחר כמו בכל הימים הארוכים המקוללים האלה. כאילו כלום.
ואולי לא כאילו בכלל.
לא שם ולא כאן. נמצאת בשומקום. ללא זמן וללא גבול. בו שום אדם
לא נוגע, בו שום אדם לא מגיע, בו שום אדם. יום רודף יום רודף
אותך שלא רודפת יותר כלום. רגועה. משלימה. שותקת. ומהעיניים
היפות האלה, העייפות האלה, עצב שאין מי שיבין. שנדמה שלא ייגמר
לעולם עכשיו. וחור גדול ושחור ממלא אותך בפנים. שחור כמו הלילה
הזה שיורד, שחור כמו היום הזה שעולה.
אם רק יכולתי לשתוק איתך את הכאב הזה החוצה... |