לפני זמן לא קצר, הייתי פה עם תקווה, וכתבתי את המיסה למוות.
כעת החלטתי לכתוב את המיסה לחיים, כקונטרסט הכרחי.
באופן עקרוני, המיסה לחיים מאד פשוטה. המסר העיקרי שלה הוא
שהחיים חשובים ויש לחיות אותם במלואם.
אתם בטח מכירים את הביטוי "קל לומר וקשה לעשות". אז במקרה
של המיסה לחיים, זה להיפך. קשה מאד לכתוב על הנייר איך לחיות
את החיים במלואם, אבל מאד קל לעשות זאת במציאות.

כל קורא שהיה ממוקד בקריאה עד כה, בטח יאמר לעצמו, "על מה
לעזעזל הוא מדבר?!". אם להיות כנים, אני לא יכול להשיב על
השאלה הזו.
בשעה זו של הבוקר, לאחר שינת כיעור של כעשר שעות, אין לי מושג
מה לכתוב כאן.
יש לך רצון כלשהו לכתוב, לא יודע למה. אולי בגלל הדחף היצירתי
שבך.
לא זה בולשיט.
בטח בגלל שאתה רוצה הכרה והערכה בחוגים שונים.
כן זה זה. כל דבר שיגדיל לך את האגו יעשה לך טוב על הנשמה.
אם חושבים על זה, אולי זה המרכיב הסודי שהמיסה לחיים צריכה
לכוון
אליו. חשבו על זה -> אתם יוצרים, מקלים הערכה כללית, האגו
שלכם
צומח, וטוב לכם. אם טוב לכם, זה לא אומר שאתם חיים את החיים
במלואם?
אבל לא רק בגלל האגו יוצרים אומנים את מה שהם יוצרים.
לפעמים צריך להגיד משהו. אני לא בטוח בדיוק מה. אם לדוגמא
יש משהו שאתם מאד רוצים לחלוק עם העולם. נגיד, התאהבתם,
ואתם חייבים לספר את זה למישהו. כמובן שיש את כל אלו בלי איבר
מין זכרי שירימו טלפון חירום לחברתן ו"ידסקסו" על כך במשך
שעות.
ואז יש את אלו שלא אוהבים טלפונים, פאק, הם אפילו לא אוהבים
צ'טאים. הם פשוט לא מסתדרים עם אנשים. הם לא אוהבים ששואלים
אותם שאלות. רוצים להוציא הכל החוצה כמו ששיכור מקיא את
נשמתו.
אז הם לוקחים עת וכותבים מונולוג. לא אבל זה לא אני, אני
חושב.
ויש עוד מקרים שבהם אנשים חשים שהם חייבים "להוציא את זה
החוצה".
אם לדוגמא, היית קורבן לטראומה כלשהיא, בדרך כלל לא תספר על
זה לאף אחד, אבל תכתוב על זה ביומנך, או שתשלח סיפור אנונימי.
אנשים אלו שמוציאים את הטראומות החוצה, גם הם מקבלים סיפוק
מלספר את הסיפור שלהם. זו איזושהיא הקלה.


ושוב, לא זה המסר של המיסה לחיים. המסר הוא כיצד לחיות את
החיים במלואם.
אני כבר שנים על גבי שנים חושב על זה.
תמיד חוזר לבית ריק, אחרי שהייתי קצת בעיר הריקה. לאף אחד אין
מה לומר. אתה שואל את עצמך אם בשביל זה הגעת לעולם.
אולי זה עוד אחד מהחיפוש אחר עצמך, כל הבולשיט הזה שאנשי
ה"ניו אייג'" מדברים עליו. אבל אולי זה יותר פשוט. הרי כל מה
שאתה
צריך זה למצוא משהו שיגרום לך לריגוש. ובעצם, כמו שאתה חייב
את
רגעי השיא, כך אתה חייב את רגעי המינימום, שבהם תרגיש ריקנות.
ככל שיש פחות רגעי שיא, ככה יהיה לך יותר מרגש בהם.
צריך למצוא את הכמות האופטימלית של רגעי שיא שלא תעשה אותך
עצוב יותר מידי ברגעי המינימום ובכל זאת לא תעשה את רגעי השיא
סתמיים.
אולי זאת הנוסחא שהמיסה לחיים תרה אחריה.

אם אתם באמת רוצים לדעת מה --אני-- חושב, אז אגיד לכם שלדעתי
הנוסחא של חיים מלאים היא מוזיקה. פשוט הקשיבו למוזיקה שאתם
אוהבים. המוזיקה שמרגשת -אתכם-. אז בטח תחיו חיים מלאים.
חבל שאי אפשר להקשיב למוזיקה כל הזמן. אני רואה ברחוב את
האנשים האלה שמסתובבים עם דיסקמנים. הם נראים כל כך מטופשים
מנותקים מהמציאות.
מה אני מדבר, אולי אם כל הזמן תקשיבו למוזיקה תתנתקו מהמציאות
ותאבדו כל קשר עם החיים. האם אז אפשר לומר שאתם חיים חיים
מלאים?
שאלה חשובה.

אני חושב שאוותר על המיסה לחיים. המיסה למוות היתה הרבה יותר
שמחה.