זה מתחיל בבוקר. אני קמה אחרי חלום נפלא, זורקת עליי חולצה
לבנה צמודה וטייץ. מכינה לי ארוחת בוקר, ויורדת להוריד את
הזבל. ככה זרוקה לא חושבת על אף אחד. מטר מדלת הכניסה כבר
שריקות ומבטים. הפועלים שמתחת לבניין שלי בונים גינה לילדים,
ובין קדיחה לחפירה תוקעים מבטים ללא שום ניסיון להסתיר אותם.
אני נכנסת לחדר האשפה זורקת את הזבל ואיך שאני יוצאת משם אני
קולטת את השכן שלי. השכן הוא אבא לילד חמוד בן שלוש. אומר לי
בוקר טוב ושאני ניראת נהדר, מזמין אותי לקפוץ אליהם, ומציין
שממזמן לא ראו אותי ואוי כמה שגדלתי. אני מחייכת פונה לעלות,
וחושבת לעצמי שהראייה שלו מתדרדרת מיום ליום. השער הפרוע שלי,
שלא ראה היום מסרק, נכנס לי לתוך הפרצוף, האיפור מרוח מאתמול
בלילה והציפורניים שלי, שמזמן לא עברו מניקור, בהחלט לא ניראות
נהדר.
אחר הצהריים קובעת עם חברה לשופניג. היא כבר מחכה לי במרכז
ואני בדרך. פתאום מכונית נעצרת. נוסעת לצידי באיטיות. "צריכה
טרמפ?", "לא תודה". "למה בחורה יפה כמוך הולכת לבדה?", ואני
מרגישה כמו בגירסה גרועה של הסיפור כיפה אדומה. הוא חוזר על
עצמו, כאילו לא שמעתי כבר קודם. אחרי כמה דקות של משפטי התחלה
גרועים לי נימאס. אני צורחת לעברו: "על מה המכונית הגדולה
מפצה?".
השפן הבין כנראה את העניין, באיחור אומנם, שם גז ונעלם מהשטח.
אחרי סבב בגדים אני והחברה החלטנו לקנות פיצוחם. חברה שלי
מבקשת פיסטוקים מהמוכר, וההוא בוהה במחשוף שלה. "איכפת לך
להתמקד בפיסטוקים?" היא אומרת לו, והוא עונה לה, בלי חוצפה,
"קשה לי", וקורץ לגבר אחד שעמד בתור. החברה שלי, עם וריד בולט
במצח, יורקת לעברו פיסטוק. בדיוק לעין. הוא עוד שנייה בוכה
ואנחנו בורחות מהחנות.
נכנסות לחנות הקרובה, אני כבר בחשק של גלידה. עומדת ליד המקרר
ומרגישה משהו לוחץ באחוריי. אני מסתובבת ומזהה את אותו הבחור
שקיבל קריצה מהמוכר בחנות הראשונה. אני מחכחכת בגרוני, והוא
מחייך בלי לזוז, כאילו לא הבין את המסר. אני זזה ומושכת את
החברה ההמומה שלי משם.
אחרי יום מתיש של שופינג, כבר עצבנית על כל הזכרים בעולם, אני
עולה הביתה, פותחת את החדר ולהפתעתי מגלה את החבר המדהים שלי.
הוא יושב על המיטה שמלאה בוורדים.
אני שואלת אותו מה הוא חושב על החולצה הצמודה והחשופה שלי. הוא
אמר שהוא לא שם לב אליה. מה כבר ביקשתי שיסתכל עליי כאל יצור
מיני?!