לילה:
מצטערת שאני מאשימה אותך בכל השריטות וכל הצלקות. אך זה בסדר
הם לא חושבים עלייך רע, אחרי הכל את חתולה.
ואני יודעת שאני צריכה להפסיק אך פשוט לא יכולה. כואב, כואב
מבפנים אפה שאמרתי לך שכואב כשהוא הלך... ואני יודעת שעברו
שנתיים. ואני יודעת שאני צריכה להפסיק פשוט כואב כואב כל הגוף,
כשיודעת שבו הוא לא  נגע ובחיים לא יגע. ואני יודעת שאם היה
נוגע ייתכן שהכאבים היו אף יותר חזקים...
אך עכשיו תשוקתי למגעו כל כך עזה שעושה הכל כדי להחליפו...
אז כשרוצה לשכוח אותו, לוקחת סכין עם להב קרה ופוצעת את עצמי -
כמו שהייתי רוצה שהוא היה עושה כדי שאוכל לכעוס  ולשכוח את
הטוב שבו...ואולי ככה לעבור הלאה. אך זה עדיין לא קרה... אני
יודעת שהוא לא מכאיב ולעולם לא היה מכאיב לי - אם זה היה תלוי
בו. אך אולי יום אחד אתחיל להאמין אחרי הכל יש בו חלק בכל הכאב
שלי ולמצב שלי עכשיו.
ולפעמים כשאני לבד ואני צריכה את חום גופו ואת אהבתו מתחילה
אני לשרוף את עצמי ולומר מילים שהיה אומר לי. כדי להרגיש
אותו... כדי להאמין למילותיו... וכך להאמין למילים של
אחריו...

אז לילה בבקשה תנסי להבין את כאבי,
ושוב בבקשה תסלחי לישאני מאשימה את צלקותיי עלייך.
         
                       
אני.