דובל'ה בבגדי צנחן מלאים שוכב על גבו, לגופו מצנח סגור ורזרבי
על החזה,
קסדה על הראש.
מנשה הולך ברחוב לא שם לב לדובל'ה.
דובל'ה: פסס  פסס.
מנשה מסתכל סביב ומגלה אותו פתאום.
מנשה: הי מה אתה עושה כאן?
דובל'ה: אתה לא תאמין.
מנשה: דפקת עריקות אה?
דובל'ה:(מתמם) מה פתאום עריקות? השתגעת? אני צנחן. פלוגת חרמש,
גדוד 14.
מנשה: מה אתה חושב שאני לא הייתי בצבא? אני מכיר אתכם מצויין,
צנחן אאלק,
אני הייתי מ"פ בצבא, מ"פ! מכיר אתכם, גברים גברים, רגע אחד אתה
לא מסתכל, כל הפלוגה דופקת עריקות לאילת.
(דובל'ה מקשיב ומהנהנן בראשו עם חיוך מאולץ)
שבוע שבועיים, אני מחכה יושב באוהל פיקוד מפצח גרעינים קורא
עיתונים,
את כל העיתונים גמרתי, בסוף נשאר רק "במחנה". לוקח את זה
לידיים,
ומה אני רואה על השער אם לא את הפלוגה המניוקית שלי מקפצים
במים.
כולם, אחד על השני עם הנשקים ועגילים באזניים.
זה נראה לך לעניין לשכב ככה באמצע הרחוב עם חיוך של מנגו?
דובל'ה: לא מה, אני נראה לך אחד שבא לו להיות עריק? לא נפתח לי
המצנח.
מנשה: מה אתה אומר? (בהשתאות מוגזמת) לא נפתח לך המצנח? מה אתה
מספר לי סיפורים? מה אני לא יודע שזה קשקוש? הראש שלך מלא
בגרנדיוזיות. כשאתה קופץ הכבל תפוס למעלה, לא צריך איי.קיו. של
מאג בשביל להבין את זה. זה לא פיזיקה קוואנטית.
אתה קופץ, הכבל תפוס, נמשך והמצנח נפתח.
דובל'ה (מושיט לו את הכבל) : כן אבל נקרע החבל.
מנשה:  איייי אהה! נקרע החבל! ורזרבי? מה עם הרזרבי?
דובל'ה: (מחזיק ביד ידית מתכת) משכתי, אבל לצערי זה לא נפתח.
מנשה: מה אתה מדבר? גמרת אותי עכשיו. קודם אתה עורק מהצבא, אחר
כך אתה מחליט על דעת עצמך לקפוץ ממטוס עם חבל קרוע, ועכשיו
מסתבר בכלל שלצערך הרזרבי לא נפתח. אתה נראה כמו קריקטורה
בעיתון מיצרי אתה יודע? רק צריך לעשות לך מגן דוד עם טיפקס על
הקסדה, וזהו אתה כוכב. (משתהה)
כוכב ענק, לא סתם.  פוסטרים ענקיים על הבניינים הכי חשובים
בקהיר.
ראיונות עם מובארכ. (משתהה, דובל'ה מביט בו בהשתאות)
כבוד, כבוד גדול להכיר אותך, בחיי.
למעשה כשאני חושב על זה אז אף פעם לא יצא לי להכיר אישיות
כמוך,
אני ממש שמח שיצא לנו להתרועע.
(בחורה עוברת על המדרכה ומזהה את מנשה)
קרן: היי ממי, מה שלומך? מלאן זמן שלא נפגשנו, מה קורה?
מנשה: הכל מצויין, תכירי  רירית, זה חבר טוב טוב שלי,  הרגע
חזר מסיבוב הופעות במצרים. הוא גם חבר של מובראכ.  אני יודע,
מפתיע .....אבל כל מילה אמת.
קרן: וואו....אני ממש שמחה להכיר אותך. (מתכופפת ולוחצת לו את
היד) אני חושבת שקראתי עליך בלאישה. איך זה להיות מפורסם?
דובל'ה: לא משהו, בהתחלה זה היה נחמד, תמיד רציתי להיות
במצרים, אח"כ זה התחיל להעיק, כל העיתונאים, אנשים מתקשרים
אליך באמצע הלילה, עוצרים אותך ברחוב, את יודעת...
קרן: כן כן אני יודעת. זה נורא. גם לאחותי זה קרה.
דובל'ה ומנשה ביחד: מי זאת אחותך?
קרן: חוה יערי.
מבטי תמיהה.
קרן: טוב אני חייבת לרוץ.
מנשה ודובל'ה: ביי
קרן: צ'או (פונה לדובל'ה) ממש שמחתי, מתכופפת ולוחצת לו את
היד.
דובל'ה: כן כן..
קרן: (למנשה עם קריצה מתחנחנת) תשמור על קשר. (הולכת)
מנשה: טוב בן אדם, (מתכופף ולוחץ לדובל'ה את היד), אל תיתן להם
לרדת לך לנשמה, תחזיק מעמד.
דובל'ה: יהיה בסדר, אתה יודע איך זה. שאלו יהיו הצרות שלי.
מנשה: יאללה, ביי.
דובל'ה: שלום, שלום.
מנשה יוצא, דובל'ה ממשיך לשכב על הגב.