הוא ישב על קצה הספסל בגן הציבורי, לא רחוק מביתו.
מבקש לעצמו פינה קטנה של שקט ו-2 דקות של סיגריה מרוממת נפש.
עיניו נישאו מן הדשא הדליל אל השמיים האפורים של ענני הסופה.
הוא חייך.
ימים אפורים היו האהובים עליו ביותר.
ימים של שקט.
ברק קצר ולא מרשים במיוחד הבהב אי שם במרחק, מעל תל אביב או
עיר קרובה באיזור.
הוא הריח גשם חזק מתקרב.
אולי עוד פחות משעתיים.
הוא פיזם לעצמו מנגינה מטופשת בראש.

היא הסתובבה בין שבילי המדרגות החוצים דרך כל הרחובות המקבילים
בעיר, ידיה טמונות עמוק בכיסי חולצתה העבה הסגולה.
קצת קר לה, מבקשת לעצמה פינה קטנה של שקט ו-2 דקות של
שיחה מרוממת נפש.
סוליות נעליה הדקות משאירות שובלים של בוץ על המדרכה הקרה,
עקבות קטנים ולא ברורים, כמו של ילדים קטנים ממהרים.
עיניה נישאו מהכביש אל השמיים האפורים של ענני הסופה.
היא נעצבה.
ימים אפורים היו האהובים עליה ביותר.
ימים של שקט. ממנו.
זה אף פעם לא משמח את לבה.
ברק קצר ולא מרשים במיוחד הבהב אי שם במרחק, מעל תל אביב או
עיר קרובה באיזור.
היא הריחה גשם חזק מתקרב.
אולי עוד פחות משעתיים.
היא פיזמה לעצמה מנגינה מטופשת בראש.

סוליות מגפיו הכבדים רקעו בשלווה על קורות העץ הדקות של הספסל
עליו ישב. הוא צפה בבדל הסיגריה שלו משחק עם הרוח על המדרכה
במעגלים, סיבובים קטנים, ריקוד של חורף.
הוא שוב חייך לעצמו.
מרגיש לפתע בנוכחותה בסביבה.
היא לא מאוד רחוקה ממנו, אולי מרחק רחוב אחד.
חיוכו התרחב.
היא תמיד באה למצוא אותו, לא משנה היכן היה.
כמו פרפר לילה קטן הנמשך לאור פנס הרחוב.
איכשהו, המחשבה הזו חיממה לו את הלב.
לא עבר זמן רב עד שהבחין בדמותה מתקרבת לספסל.
דמות דקה, גבוהה, חיוורת במקצת.
שיערה המתבדר ברוח בבלאגן מוחלט, ועם זאת נראה כאילו נועד
להתבדר כך כל הזמן.
עיניה העצובות חייכו לרגע, הוא תמיד הצית זיק של שמחה בלבבה.
היא בירכה אותו לשלום בחיבוק לבבי, כדרכה, והתיישבה לידו על
הספסל.
"מה שלומך?", שאלה בקול חלש.
"את יודעת, זוחלים".
היא הצטחקה. "נולדת עם כנפיים, למה תזחל?"
היה זה תורו להגניב חיוך. הוא הישיר את מבטו לעבר האופק האפור,
וניכר על פניו כי הוא חושב.
היא הרימה את רגליה אל הספסל וחיבקה את ברכיה, מצטנפת ככדור
קטן עם חולצה סגולה. מאוד סגולה.
עוד ברק הבזיק במקום רחוק מהם.

"למה תמיד שם יורד גשם קודם?? אני רוצה גשם!" אמר.
היא צחקה ללא קול. "למה אתה כל כך רוצה גשם?".
"עבדתי היום שש שעות וכל הזמן הסתכלתי החוצה ורציתי נורא
שיירד
גשם, אז אמרתי לעצמי, כשאני אסיים לעבוד, אני אמצא את הרצפה
רטובה. הנה! תראי! היא רטובה!".
הרצפה באמת הייתה רטובה.
היא חייכה קלות, מסתכלת על המדרכה הלחה. "אני לא אוהבת את הגשם
שהיה היום. הוא ירד בטיפות גדולות כאלה ומפוזרות, ממש לא
מסודר".
"בדרך כלל כשיורד גשם אני לוקח את כובע הבוקרים שלי כדי שלא
יירד יותר מדי על הראש, ואני גם ככה עם מעיל, אז שיילך לעזאזל
כל השאר. אני אוהב גשם"
"כובע בוקרים! סטייליסט!"
"סטייליסט? לא, עדיין לא, אבל בקרוב"
"אתה לא סטייליסט מהסטייליסטים המצויים. אתה מיוחד כזה"
"לא אבל אני באמת אהיה סטייליסט"
"אבל סטייליסט כמו מה שאתה מדבר עליו הוא מישהו כמו רובי!"
"נכון! רובי יהיה המודל שלי. ואני אלך עם ג'ינסים שלמים כל
היום ואתחיל להגיד 'גזור'!!!!"
"לא.. חחח בבקשה לא.. אל תעשה לי את זה..".

היא צחקה תוך כדי, כמעט שכחה כמה זה נהדר לצחוק משיחות כאלה.
שיחות שבעצם היו לה רק איתו.
והוא הצחיק אותה.
בנאלי עד כמה שהדבר יכל להיראות.

הם הסתובבו בין הרחובות הגשומים בסביבה, מדי פעם צצה לה המחשבה
שזו בערך הדרך לבית שלה, אבל היא הייתה שקועה מדי בשיחה,
הולכים זה לצד זו.
הם היו בערך באותו הגובה, אבל שונים לחלוטין.
הוא לבוש שחורים, מעיל כבד, מגפיים מאסיביות, דמות יציבה
וחזקה,
חכם. שקול. רגוע.
היא לבשה צבעוני ומטורף לחלוטין כמעט תמיד, נעליים שטותיות.
אפילו מעיל לא היה לה, ואם לבשה אחד זה בגלל מצב הרוח.
דמות קופצנית ושבירה.
פזיזה.
אנרגטית.
חסרת מנוחה.
אולי בגלל זה תמיד חיפשה את חברתו.
הוא תמיד גרם לה להרגיש הכי טוב שבעולם, ההפך ממנה.
והיא העריצה אותו.
כי הוא היה כל הדברים והוא היה בעל התכונות שהיא כל כך רצתה
שיהיו לה, וידעה שלעולם לא תצליח להשיגם.
הוא היה השקט הנפשי שלה.
הרוגע והשלווה שמעולם לא מצאה.
ואולי גם לא תמצא.
היה לו החוסן הפנימי החזק ביותר שראתה אי פעם. ועל זה, קינאה
בו
יותר מכל.

הם עברו ליד שורת בניינים מעניינת, ממש על שפת הכביש המהיר.
מכוניות שעברו ביעף התיזו סילוני מים לצדי הכביש, כל אחת מהן
ממהרת לחנייה הפרטית שלה, לבית החם שלה, רק להתחמק מהגשם הקרב
לבוא.
אבל הם? הם דווקא ציפו לגשם. הם חיכו לו.

"רואה את המכונית הזו, השחורה שעברה לתוך הרחוב? אם פונים שם
ימינה, אפשר ללכת בתוך הסמטאות"
"סמטאות?? על מה אתה מדבר?"
"סמטאות. רחובות צרים כאלה שמקצרים לי הבייתה"
"לא ידעתי שיש סמטאות בשכונה ג'.."
"נו כן, זה ממש כמו הארלם פה"
היא פרצה בצחוק מתגלגל. "הארלם? אבל בשכונה ג' אין כושים!!!"
"נכון, אבל הסמטאות פה הם ממש כאלה. כל מה שחסר זה גראפיטי
יפה כזה, את יודעת..."
"אז אולי תעשה אחד?"
"אולי הייתי, אבל אני לא אעשה את זה, אני לא ונדליסט"
"גראפיטי זה לא ונדליזם"
"האמת שבקטע הזה זה בעיני המסתכל, אבל לא חשוב. בכל מקרה עדיף
שלא. אני לא מוכשר"
"מז'תומרת? אני בטוחה שאתה כן"
"אולי כשיש לי דף ועפרון, אבל לא בגרפיטי"
"אתה לא מעריך את עצמך מספיק"
"אני כן, פשוט לא עם בקבוק ספריי ביד"
"אתה חייב להראות לי כמה ציורים שלך"
"לא, עזבי. כולם צחקו על הכשרון שלי"
"מי צחק?! ניכנס בו!"
"אל תגידי את זה, גם את תצחקי"
"מה פתאום, אני בטוחה שלא. ובכל מקרה עד שאתה לא מראה לי
ציורים שלך, אסור לך לדבר רע על הכשרון שלך"
"בטח שמותר לי. אין לי כשרון בזה"
"כשרון זה לא דבר מולד! אפשר לפתח את זה, כל אחד מסוגל לצייר"
"מה את אומרת! זה בריבוע מולד"
"לא זה לא. ההורים שלי לא יודעים לצייר בגרוש"
"אין קשר. זה לא גנטי. זה מולד"
"מה לא גנטי? אז מאיפה זה בא? מהאוויר?"
"לא.. אם את רוצה אני יכול להסביר לך. זה קשור לפולסים
במוח"...

בחלק הזה היא כבר הפסיקה לעקוב, כי היא ידעה שהוא יותר הגיוני
ומוסבר ממנה והוא במילא כבר זכה בויכוח הזה, אז היא פשוט לא
אמרה כלום וחייכה.
הוא גם חייך, והמשיך לדבר.
היא שמעה אותו אבל לא בדיוק הקשיבה, מחשבותיה היו נתונות לגשם
עכשיו, שהריח מאוד קרוב.
אולי עוד פחות משעה.
היא פיזמה לעצמה מנגינה מטופשת בראש.
מנגינה כזו כמו של תכנית טלוויזיה של ילדים קטנים. אחותה הקטנה
צופה בזה המון.
אחותה הקטנה!!!, היא נזכרה לפתע פתאום.
היא הבטיחה לאמא שתשמור עליה כשתחזור הבייתה.
במחשבה פזיזה ומבוהלת קטעה את השיחה איתו.
"אני חייבת ללכת, אני צריכה לשמור על אחותי הקטנה"
"גם לי יש אח קטן לשמור עליו", הוא חייך.
"אני אראה אותך מחר בבית הספר?"
"אני מניח שלא"
"למה?"
"לא יודע, יש לי תחושה שאני לא אבוא"
"וביום שלישי? בערב אולי?"
"יכול להיות שאני עובד במתנ"ס"
""או.קיי.. אז אני אבוא לבקר אותך אם תעבוד"
"טוב... כבר נדבר".

הם נפרדו כדרכם, בחיבוק, אך לפני שפנה ללכת, נעצר.
היא גם עצרה, והסתובבה אליו.
"אל תיבהלי אם לא תראי אותי הרבה עכשיו. עכשיו חורף. ואני לא
פה בחורף".
תחושה בהלה הציפה את לבה הקטן והשביר.
"לא.. אל תלך.. אני אמות בלעדיך!"
"לא לא.. רק תזכרי שבקיץ אני תמיד חוזר"
"אבל החורף זו תקופה ארוכה מדי. אתה חייב לחזור מתישהו ולשמח
אותי. פעם בשבועיים?"
"פעם בשבועיים אני אחזור, מהצבא. את מבינה, בחורף, אני משרת את
אלוהים"
"אל תיעלם.. בבקשה.."
"אל תדאגי.. נתראה בסביבה".

היא הסתובבה בין שבילי המדרגות החוצים את כל הרחובות המקבילים
בעיר, ידיה טמונות עמוק בכיסי חולצתה העבה הסגולה.
קצת קר לה, מבקשת לעצמה פינה קטנה של שקט ו-2 דקות של אהבה
מרוממת נפש.
סוליות נעליה הדקות משאירות שובלים של בוץ על המדרכה הקרה.
עקבות קטנים ולא ברורים, כמו של ילדים קטנים ממהרים.
עיניה נישאו מהכביש אל השמיים האפורים של ענני הסופה.
היא נעצבה.
ימים אפורים היו האהובים עליה ביותר.
ימים של שקט. מעצמה.
ברק קצר ולא מרשים במיוחד הבהב אי שם במרחק, מעל תל אביב או
עיר קרובה באיזור.
היא הריחה גשם חזק מתקרב.
אולי עוד פחות מדקה.
היא פיזמה לעצמה מנגינה מטופשת בראש.



אדון קיץ שלה הלך.
אבל היא?... החיוך של גברת חורף לא הלך איתו.