ואז האש דועכת. זו לא דעיכה מהירה, אלא איטית ומתמשכת ומייגעת
ומענה. בעיקר מענה. אני צופה בגחלים הקורסות אט אט, ומתפוררות
לאפר דק ורותח.

את כל הקרשים שלי כבר הוספתי. לך יש עוד ערימה גדולה בצד,
אפילו כמה רפסודות ובולי עץ, אבל אתה שומר אותם למישהי אחרת,
לזמן אחר. אחריי.
אני לא יכולה לגעת במדורה כשהיא כל כך חמה, אני בקושי יכולה
להתקרב והגיצים מגיעים אליי ושורפים לי את הפנים. אני לא
מצליחה לכסות אף פיסת עור חשוף. הלהבות אוכלות אותי, מוסיפות
כוויות וצלקות חדשות. הפנים שלך רק זוהרות באש המדורה, וגם של
כל השאר.

כנראה אני פשוט לא בצד הנכון של הרוח, גם כשאני מסתובבת.
העיניים שלך משוטטות על פנים אחרות, לא שלי. גם החיוכים שלך
כבר לא מכוונים אליי. אולי רק במקרה, כשכורח הדברים משתלט לך
על הסיטואציות. אתה יודע, הכל זה בפרטים הקטנים, היומיומיים,
הבסיסיים. הסתמיים לכאורה. אבל אם תבדוק באינסטינקטים, אולי
תבין פתאום על מה אני מדברת.
אתה כבר לא מתקשר אליי בשביל לשאול מה נשמע. השיחות איתך הפכו
לתכליתיות, פרקטיות. כל היחסים האלה הם פרקטיים. נוטרלו מכל
טיפה של רגש אותנטי. הכל מוסווה במעטפת הדוגרי.
ת'כלס.

זו לא אשמתך שנפלתי באמצע המירוץ. זו לא אשמתו של אף אחד, ואני
גם לא יכולה לצפות שתעצור באמצע ותקים אותי. לך יש את המסלול
שלך לגמור, ואנחנו כבר לא יכולים לרוץ ביחד. התחליפים שלי,
יותר טובים ממני בשבילך, והם קלים לשימוש, בלי בעיות תחזוקה
וסדקים ישנים. כולם צעצועים יפים מפלסטיק. אני רכבת עץ עם
גלגלים שבורים וברגים מתרופפים. זרוק אותי אל תוך האש ותראה
איך אני בוערת יפה.
ואז האש תדעך ואני אמוג לעשן אפור.

אחרי כמה שעות ומקלחת גם הריח יעבור.