[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי וישנה
/
קטבים

או שתהיה היום ארוחת ערב או שלא תהיה. אי אפשר לדעת. היא עדיין
תקועה במחשב שלה. היום היא צוחקת. זה לא סימן לארוחת ערב.
לפעמים היא נכנסת לחדר ואז אני יודעת שהיא בוכה. כשהיא צוחקת
היא יותר שכחנית. מצד שני, כשהיא בוכה אין לה כוח לעשות שום
דבר. זה מפחיד אותי כשהיא בוכה. אני מעדיפה שהיא צוחקת ושוכחת.
כשהיא רגילה, לא צוחקת ולא בוכה, יש הכי הרבה סיכויים לארוחת
ערב. בימים האלה היא גם אומרת לנו ללכת לישון בזמן, שואלת אם
עשינו שיעורי בית, בודקת שאנחנו לובשים פיג'מות ושולחת אותנו
לצחצח שיניים. ימים כאלה הם נדירים.

אם נהיה שקטים מאוד, אולי היא תשכח לגמרי שצריך לומר לנו ללכת
לישון. אז נוכל לראות טלוויזיה עד מאוחר. אני קוראת לאבשלום
ותמר לחדר. צריך להגיד להם כל דבר בפירוש, כל פעם מחדש. קצת
בנאלי לקרוא לתאומים אבשלום ותמר, אבל אני לא הוזמנתי להשתתף
בהחלטה. לפחות לא קוראים להם אמנון ותמר, היא אומרת, כשאני
אומרת לה את דעתי, ופותחת תנ"ך כדי לספר לנו שוב את הסיפור על
אמנון ותמר ונקמתו של אבשלום. מאבשלום צריך ללמוד, היא אומרת,
איך אחים צריכים לדאוג אחד לשני, כי ההורים לא תמיד יכולים.
היא לא סובלת את דוד, שנטש ככה את תמר. דוד המלך מצליח להרגיז
אותה בכל פעם מחדש, אפילו שעברו כבר איזה שלושתאלפים שנה.
עכשיו היא תספר על נתן אלתרמן שלא הצליח לעזור לבת שלו. תמר
תשאל: למה הוא לא קשר אותה למזרן או משהו, והיא תגיד: כשהילדים
גדולים כבר אי אפשר לקשור אותם, הם עומדים ברשות עצמם. אבשלום
יהיה חסר סבלנות כי הוא ירצה לחזור לשחק. אם היא תהיה במצברוח
טוב אותו יום, היא תגיד - את רואה, גם כשהם קטנים אי אפשר.

אבל עכשיו אני קוראת להם לחדר להתייעצות. בחדר אבשלום אומר
שהוא רעב. אני מזכירה לו שאם הוא יבקש ארוחת ערב עכשיו, אולי
היא תשים לב לשעה ותשלח אותנו למיטות. אבשלום אומר: "היא לא
תשלח, היא במצב רוח טוב היום". על זה אני עונה: "אין סומכין על
הנס", ומדגימה מאברהם היורד למצרים בזמן הרעב, שזו אולי דוגמה
טובה לעניין ה"אין סומכין", אבל גרועה מבחינת הבטן הרעבה של
אבשלום. הוא אומר: עכשיו עשית אותי עוד יותר רעב. אני מציעה
שנכין משהו לעצמנו. אולי נשאר משהו מאתמול שאפשר לחמם
במיקרוגל. אבל אבשלום ותמר מעקמים את הפרצוף לרעיון. בסוף
אנחנו מתפשרים על צ'יפס ופופוקורן. שתי קערות רייחניות מובאות
לחדר הטלוויזיה. עכשיו רק נותר לקוות שהיא באמת במצב רוח טוב
מספיק, או רע מספיק, או שהיא סתם לא תשים לב. היא עסוקה. היא
עסוקה כל הזמן. לפעמים זה טוב.

כשהיא לא עסוקה היא עושה אתנו דברים. היא מלמדת אותנו לשיר.
היא רוצה שכל אחד יידע לשיר בקול אחר וביחד נהיה מקהלה. חוץ
מאבא שלא שייך לדברים כאלה. אבל תמיד כשהיא שרה קול אחר ממה
שהיא לימדה אותנו, אני מתבלבלת. היא משמיעה את אותו השיר שוב
ושוב מלנתאלפים פעמים, ובכל זאת ברגע שהיא שרה קול אחר אני מיד
מתבלבלת. עכשיו זה השיר הזה של נתן אלתרמן. נתן זה שם של
משוררים. נתן אלתרמן, נתן יונתן, נתן זך. אני לא אוהבת כל כך
את השירים של נתן זך. הם חוזרים על עצמם. המוסיקה ששומע שאול
שומע שאול שומע. אמא אומרת שהמוסיקה ששומע שאול נמצאת בתוך
השיר עצמו. אבל אם זו מוסיקה, היא מוסיקה משעממת מאוד. גם נתן
אלתרמן חוזר על עצמו: שמרי נפשך נפשך שמרי שמרי נפשך. ואת זה
היא יכולה להשמיע לנו מאתיים פעם ביום. אמא, אני אומרת, אנחנו
כבר שומרים את נפשנו, יופינו, בינתנו, כוחנו. ובכל זאת היא
עדיין משמיעה. אלו הם דברים שאין להם שיעור, היא אומרת. אני
אומרת כמו כיבוד אב ואם, כמו גמילות חסדים, כמו הכנסת אורחים
וביקור חולים. תמר אומרת: גם כמו פופוקורן. כן, בהחלט, אמא
אומרת. אמא, אני אומרת, אמהות אחרות חושבות שיש גם גבול
לפופקורן. טוב, היא עונה, יש הרבה דברים שאימהות אחרות.

בינתיים, יחד עם הפופקורן והצ'יפס, ועד התוכנית שאנחנו רוצים
לראות, אנחנו מסתכלים בגלובוס. יש גם אטלס של העולם, אבל
הקטבים מעוותים באטלס, אבא הסביר פעם. כך שאם רוצים לקבל תחושה
טובה של מרחק, מוטב להשתמש בגלובוס. יש לנו גם ספר על מצביאים
ומגלים. תמר אוהבת את הפרקים על סין, במיוחד את הדף שבו
מצולמים גלילי משי. תמר היתה צריכה להיוולד נסיכה, אני חושבת.
השם תמר ממש מתאים לה, אם חושבים על זה במובן התנכ"י, למרות
שהגורל של תמר ההיא, הנסיכה, לא ממש טוב. אמא אומרת שלא כתוב
בעצם מה קרה לתמר ההיא בסופו של דבר. זה מרגיז אותה שהמספר
התנכ"י בכלל לא התעניין במה שקרה לתמר. אבא אומר שזה בגלל
שהתנ"ך מתרכז בדמויות ששינו את ההיסטוריה, ולכן מספרים על תמר
רק בחלק שהיא השפיעה על ההיסטוריה. הוא גם שונא שאמא אומרת
"המספר התנכ"י" אמא אומרת שזה טיעון מעגלי. לו היו מקדישים
יותר מקום לתמר, אולי זה היה משנה את ההיסטוריה.

בכל אופן לתמר, אחותי זאת אומרת, מתאים להיות נסיכה כזו עם
בגדים של משי וכתר ותלתלים צהובים ולחיים ורודות. ושיהיו לה
המון בובות ומעט חובות. גם לאבשלום מתאים להיות אבשלום. הוא
שונא להסתפר ואוהב מלחמות ונוטה להסתבך בצרות. מכל הספר של
המצביאים והמגלים הכי הוא אוהב דמויות כמו אלכסנדר הגדול או
ג'ינג'יס חאן.

אני אוהבת את הפרקים על המשלחות לקטבים. אני חושבת שאמא היתה
שייכת פעם למשלחת כזו של מגלי קטבים. יש לאבא קלסרים, כל קלסר
בנושא אחר. על אחד מהם כתוב דניאלה, שזה בעצם אמא. כשאבא לא
רואה, אני מסתכלת בקלסרים שלו. אני לא מבינה רוב מה שכתוב שם,
בקלסר של דניאלה. אבל כתוב פולר. ופולר זה קוטב, ובזה אני
בטוחה לגמרי כי שאלתי גם את המורה לאנגלית של כיתה ו', שהיא
אמריקאית באמת ולא מורה שנולדה בארץ ולמדה אנגלית. גם מתאים
לאמא להיות מישהי שנסעה פעם לקוטב הצפוני. לפי הדברים שסבא היה
מספר על איך שהיא היתה בתור ילדה, בכל אופן, כשהוא היה עוד חי
ויכול היה לספר דברים, זאת אומרת. אני מניחה שהיא נסעה לקוטב
הצפוני, גם כי זה קרוב יותר לאיפה שהיא נולדה, שזה ברמינגהאם
שבאנגליה, וגם כי משלחות לקוטב הדרומי הן נדירות יותר. שאלתי
אותה פעם באיזה מקומות בעולם היא היתה, והיא אמרה שהרבה מכדי
לזכור.

חוץ ממנה אין לי כל כך את מי לשאול. אם אני אשאל את אבא הוא
יידע שהסתכלתי בקלסרים שלו. סבא כבר מת, וסבתא, אשתו, מתה
אפילו לפני שנולדתי. לאמא גם היה אח פעם, קראו לו יהונתן. אבל
גם הוא כבר מת. אמא אומרת שעל יהונתן יש את הפסוק הכי יפה
בתנ"ך, יהונתן, על-במותיך חלל, צר-לי עליך, אחי יהונתן - נעמת
לי, מאוד. בכלל, היא אומרת, דוד היה חזק בקינות. אחר כך היא
אומרת: לדוגמה בני אבשלום בני בני אבשלום מי ייתן מותי אני
תחתיך אבשלום בני בני. ואבשלום אומר: די, אמא. אני לא אוהב את
הפסוק הזה. ואמא אומרת: על תמר הוא לא מתאבל. לא, מה פתאום. אז
מה אם היא נשארה לחיות את כל הטרגדיה הזו.

בכלל, אמא אומרת, יהונתן הוא שם כזה של מתים. יש ליונה וולך
שיר כזה על יונתן, עם קצת דם לקינוח הדבש וראש שנכרת בענף
גלדיולה (אפילו חיפשנו גלדיולה במדריך הצמחים של אבשלום), ואחר
כך אוספים בנייר מרשרש. אבא לא מסכים שאמא תקריא לנו שירים
כאלה. גם את השיר עם הכתם שעל הקיר הוא לא מרשה לאמא להקריא
יותר, בגלל ה-ניגר דם רב אבל רק מצד הגב. כאילו רק דבש ניגר,
אומרת לו אמא. והוא אומר שלא מצחיק, ושיש דברים שלא מתאים
להקריא לילדים.

יונה וולך הניחה לחתול שלה תפילין, אמא מספרת. אבא אומר שמה
היא מבלבלת במוח ולחתול אי אפשר להניח תפילין. אפשר לשים לו,
וגם זה מעשה מטופש להפליא. אני אומרת שגם הירשל, שהוא דמות של
סיפור שכתב עגנון וגם אותו אבא התרגז שאמא הקריאה לנו, שם
לחתול שלו תפילין. הוא גם ברח ליער אחר כך, געגע כמו ברווז,
ולקחו אותו לבית הבראה ואחר כך הוא נהיה דמות שטוחה, כמו שאמא
הסבירה לנו. ואבא אומר שאולי אמא מקריאה לנו מדי הרבה.

אח של אמא לעומת זאת לא שם לחתול שלו שום תפילין. אני אפילו לא
בטוחה שהיה להם חתול. הוא כרך את הרצועות של התפילין סביב
הצואר שלו עד שהוא לא יכל לנשום, ומזה הוא מת. אני יודעת לפי
זה שהוא היה אחרי גיל שלוש עשרה, כי שאלתי את אבא באיזה גיל
מתחילים להניח תפילין והוא אמר שבגיל שלוש עשרה, ואני יודעת
שאח של אמא עשה את המעשה הזה עם התפילין שלו. אמא לא אוהבת
לספר על איך אח שלה יהונתן נהיה כחול לגמרי מהתפילין שהיו
כרוכים לו סביב הצואר ואיך בא הצלב האדום, שזה המגן דוד אדום
של האנגלים ששם הם גרו, והתירו את הרצועות השחורות מהצואר הלבן
שלו, ואיך ניסו להנשים אותו מלא זמן וזה היה מאוחר מדי והוא
כבר מת מחוסר אויר. היא סיפרה פעם שהוא השאיר מכתב בתוך הטוטפת
של התפילין ליד ההישמרו נא פן יפתה לבבכם. אמא אומרת שזו היתה
דרמה מיותרת. שהוא היה בגיל כזה שחושבים שמכתבים שמשאירים-אחרי
משנים משהו. "טיפש, טיפש", היא אומרת. "גם יהונתן. גם אבא.
שניהם לא האמינו בכדורים", היא אומרת.

לפעמים אנחנו עוזרות לאמא לסדר את הכדורים. רק כשאבשלום לא
בבית. אבשלום הוא לא כל כך מוטורי. אמא אומרת שאולי זה קשור
לזה שהוא חצי מתאומים. אולי לא. אבל היא מעדיפה לסדר כדורים
כשהוא לא בבית. יש לה קופסה כזו מפלסטיק עם תאים לכל יום.
בוקר, צהריים, ערב, לילה. אבל היא משתמשת רק ב"בוקר" וב"ערב".
תמר ואני אוספות את כל הקופסאות של התרופות מהשולחן שלה. יש לה
המון כאלה. אחר כך היא מושיטה לנו קופסאות לפי סדר ואומרת לנו
כמה צריך בבוקר וכמה צריך בערב. לפעמים נגמרת אריזה, ואז אנחנו
רושמים ברשימה בצד מה חסר ואני מזכירה לה לקנות. כשחסר משהו זה
עושה אותה עצובה. אני שונאת כשחסר משהו. כל הכיף של
הסידורתרופות הולך אז. תמר לא מרגישה בכלל שיש הבדל. היא נהנית
בכל מקרה. לכדורים של אמא יש כלמיני צבעים, וצבעים משמחים את
תמר. אני תמיד שואלת אותה למה היא צריכה את התרופות האלה. היא
אומרת שכדי לשמור עליה. אני שואלת למה היא צריכה שמירה. והיא
אומרת שככה זה, כי אין לה אבא ואמא שישמרו. וגם לא אחים. אחר
כך היא אומרת שבעצם גם כשהיה לה אבא הוא לא ממש יכול היה
לשמור. הנה על יהונתן הוא לא הצליח. אני ממשיכה לשאול כל פעם,
אולי במקרה היא תגלה עוד משהו. לפעמים אני שואלת אם יש לה מחלה
מסוכנת והיא אומרת שלא. אבל אני מרגישה שהיא לא אומרת את כל
האמת. רוב האימהות שאני מכירה לא לוקחות כמעט תרופות. אולי נגד
כאב ראש פעם בכמה זמן.

כשאבא בא, זה היה באמצע שראינו את התוכנית, היו צעקות. הוא אמר
לה מה עשית, אלוהים, מה עשית. הוא אףפעם לא אומר אלוהים. היא
בכתה. הוא אמר, תגידי לא אכפת לך מהילדים? מכלום לא אכפת לך?
זה רק את ואת ואת? היא אמרה: אתה לא מבין. היא בכתה יותר. אתה
לא מבין. לא מבין. אחר כך היה שקט, ואני ניסיתי לשמוע אבל לא
הצלחתי, ולא רציתי לצאת מהחדר טלוויזיה שלא ישימו לב שאנחנו
עוד ערים. אחרי כמה זמן דפקו בדלת. האנשים של מגן דוד באו. אמא
הלכה איתם בלי להתווכח. תמר ואבשלום המשיכו לראות את התוכנית.
רק אני הצצתי מהדלת לראות. היא לא ראתה שהצצתי. או אולי כן,
אבל לא עשתה שום סימן. אבא ליטף לה את הגב, אבל היא לא
הסתובבה. הוא אמר יהיה בסדר, והיא לא ענתה.

אחר כך, כשאבא יושב בחדר השני ובוכה בשקט, אני אומרת לאבשלום
ולתמר שאולי אמא לא תחזור יותר. תמר בוכה. אני אומרת לאבשלום
שהוא צריך לשמור עליה כמו בסיפור שבתנ"ך. אני אומרת להם שבלאו
הכי הורים לא ממש יכולים לשמור על הילדים שלהם, והנה גם אלתרמן
לא הצליח לשמור על הבת שלו. אבשלום אומר: גם ההורים של אמא לא
הצליחו. אבא נכנס לחדר טלוויזיה ואומר שנכין לעצמנו פרוסות
ושעוד מעט הולכים למיטה.

בלילה אני שומעת את תמר בוכה. אני רוצה לקרוא לאבא, אבל הוא
כועס כשיוצאים מהמיטות. בסוף אני יוצאת בכל זאת, ולוחשת לו
שתמר בוכה במיטה שלה. הוא מהנהן. אחר כך הוא ניגש אליה. היא
שואלת אם אמא מתה. והוא אומר לה שלא. אמא תחזור, אמא תחזור.
אבא אף פעם לא משקר, אבל הקול שלו רועד כשהוא אומר את זה. אמא
תחזור. בדרך כלל הוא גם לא אומר דברים יותר מפעם אחת.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אנו חיים במרחב
וזמן"


א. פילו סופוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/6/03 2:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי וישנה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה