אני חושב שאני חופשי.. יש בי כמה צדדים שלפתע פורצים החוצה ללא
אזהרה ומפתיעים את הסובבים אותי.
אני מסתכל על החברים שלי, הסביבה שלי, המשפחה שלי:
כמעט כולם פלצנים!

מוסיקה.. אני אוהב מוסיקה! אין לי כוח לאותם אנשים שהחליטו
להתחיל ללמוד לנגן בגיטרה רק כי כל העולם ואישתו עושים זאת.
אמנם זוהי גם אמירה מופלצת ("ומה אם כולם היו קופצים מהגשר?!")
אבל ככה אני מרגיש. אני אוהב מוסיקה מיוחדת, לא רוק, לא פופ -
משהו שונה. אחרים רואים את זה וישר צועקים עליי שאני חייב
להתחיל לאהוב את המוסיקה המקורית שלהם. אני לא מתכוון אפילו
לנסות. כיף לי עם המוסיקה שלי  והם לא ייקחו אותה ממני בכזאת
קלות.

סמכויות.. מדיי פעם, בזמן שאני מתפוצץ מצחוק באחד השיעורים
(זה לא אני - זאת המורה והאמירות השטוטיות שלה!) תבוא אליי אחת
כזאת גדולה עם שמלת פרחים ותסרוקת גרועה שקוראת לעצמה מורה.
אין לה מה לומר לי. הצחוק הוא תופעה מאוד בריאה! היא תביא לי
מבט ואני אחזיר לה בחזרה. אותו דבר עם מנהלות שחושבות את
עצמן... שייאטמו לעצמם את חדר המורים הענק! אני לא העבד שלהם!
ואפילו מכתב תודה מטופש מראש העיר לא ייעשה לי טוב..

כסף.. לכל החברים שלי אין בעיות כספיות. משום מה הם חושבים
שכל אחד יכול לצאת לפחות פעם אחת בשבוע לראות סרט. ואם אי אפשר
ללכת לסרט אז למה שלא נלך כולנו לאיזה פיינטבול או באולינג. גם
כך ההורים העשירים שלהם יישלמו עליהם. מה שהם לא מבינים זה שלא
כל אחד הוא נצר למשפחה של אנשים עשירים ושאי אפשר לצאת כל הזמן
למקום נחמד בשביל לחגוג את הדברים הכי דפוקים (שעליהן אפרט
בפעם אחרת אם יהיה לי כוח). הם גם בטח אותם פלצנים שהולכים
לחנויות של הדברים הכי קיטצ'ים בעולם וקונים חרב ענקית בסכום
עתק כדי לשים על הקיר ולהגיד בגאווה: "עכשיו אני מגניב!".

לסיכום, למה כולם כאלה פלצנים?! קצת מקוריות מעולם לא הזיקה
לאף אחד! אם זה מוסיקה בסגנון שונה, התנהגות שונה מזו של שאר
החברה המשעממת והיבשה שלנו ("יש לי מקל של מטאטא במקום שעליו
לא אפרט") או הוצאות כספיות מיותרות!!!

לא כולם אוהבים רוק, מכבדים כל אדם מבוגר כי הוא סיים (לטענתו)
תיכון ולא כולנו שוחים בכסף!!!

נמאס לי!!!!