דובל'ה מצלצל בפעמון, בלבוש של דוור, עם שק של מכתבים, שפם
וכובע של טייס.
קרן מור יוצאת אחרי כמה צילצולים בחלוק בית.
דובל'ה: שלום.  
קרן: שלום רב נא לשבת. (בטון של מורה)
דובל'ה:(מביט לצדדים בתמיהה) אני בקשר לריסוס.
קרן: או בבקשה, אז נא תקריא ושקט מסביב.
דובל'ה:(לא מבין מה עובר עליה) את רוצה שנרסס רק בבורות או גם
בתוך הבית?
קרן: שקט שם בסוף (צועקת), בוא, ספר לכולנו, מניין הכובע היפה
הזה.
דובל'ה: זה? (מוריד ומסתכל בגאווה) זה עוד מהתקופה שהיינו דגים
צבים בנחל אלכסנדר.
קרן: דגים צבים? בוא ספר לכולנו, איזה מן דגים אילו ?
דובל'ה: לא, לא הבנת, דגים צבים. כאלה ירוקים ושטוחים, עם
צוואר ארוך.
קרן: מה שאתה מנסה לספר לנו זה שבעצם הייתם דגים.
דובל'ה: כן, כן....
קרן: ואתה, איזה מן דג היית?
דובל'ה: אני הייתי שפמנון.
קרן: שפמנון? או...זה נחמד. ואיך זה היה להיות שפמנון?
דובל'ה: קצת משעמם. כל היום בלו בלו בלו, זה דיכאון.
(מגיש לה דף ועט) תחתמי כאן בבקשה.
קרן: מה זה, האישור לטיול השנתי?
דובל'ה: לא, זה בשביל התולעים.
קרן: (חותמת ומחייכת לעצמה), באמת לא נפגשנו כבר המון זמן,
תמסור להם ד"ש.
דובל'ה: (מציץ לדף בזמן שהיא חותמת) כן כן, הם ישמחו לשמוע.
(מגיש לה מכתב) טוב... אז שיהיה לך יום טוב.
קרן: (לוקחת), תודה רבה. (מביטה עליו בערגה ומנופפת לו לשלום.
אח"כ חוזרת חזרה לבית.)
לפריים נכנס מנשה נוי על קטנוע בבגדים של שליח. מצלצל בשער.
קרן יוצאת .
מנשה: היי, אני בקשר לגז.
קרן: אוייטש, ברוך השם. ילדים, זהו ....איך קוראים לך?
מנשה:(מסתכל לצדדים, וחוזר אליה על פניו תמיהה מסויימת) ג'קי.
קרן: ילדים, כולם להכיר, זהו ג'קי, והוא עובד בחברת הגז. כל
יום מתעורר בבוקר, ומחליף לאנשים את הגז.... ובכלל פותר כל מני
בעיות שקשורות בגזים של אנשים.
(מנשה מהנהן בהבנה)
קרן:אוווו, תתחדש על הטוסטוס.
מנשה: לא, (צוחק) אין לי כסף לטוסטוס. הלוואי שהיה לי. זה
סעסע.
אני בדיוק חוסך לטוסטוס. כשיהיה לי מספיק אני אמכור את הסעסע.
אבל בנתיים זה בסדר, את יודעת לא מתלוננים. (מרים ידיים
לצדדים)
ככה זה בחיים. יום אחד אתה מתעורר נתפס לך הגב, הלך היום.
הלך. ככה זה. אם אתה לא קושר אותו. אחרי זה לך תמצא אותו.
קרן: ג'קי, זה היה סיפור יפה מאוד. שובה לב.
מנשה: תודה. תגידי...(מביט סביב) , אפשר לשאול אותך שאלה
אישית?
קרן: שאלה אישית? (צוחקת במבוכה) מול כולם?
מנשה: כן...אני יודע...אני מקווה שזה לא אישי מדי.
קרן: נו... אם זה לא אישי מדי. לך על זה!
מנשה: תגידי....  את.....
(צילצול צורם של בית ספר קוטע אותו)
קרן: טוב, זה הכל, היום אין שעורי בית.
מנשה פורץ בצעקות שמחה  קופץ על הטוסטוס ונוסע.
קרן מביטה בו ומחייכת לעצמה חיוך אימהי.