התעוררתי, מתוח, הפעם לא בגלל המצב הביטחוני, ואף לא הזיז לי
שהדולר זינק ב 5 עשיריות האגורה. עבר שבוע מאז שלראשונה
ולאחרונה נתקלתי פנים מול פנים עם אלוהים. ( או לפחות בצלם..).
התלבשתי יפה, התגלחתי, וסידרתי את השיער. ולצלילי אלאניס
מוריסט יצאתי לכיוון תחנת האוטובוס.
הפעם התחנה הייתה מלאה, מה שהעיד שהאוטובוס אמור לעבור עוד
מעט. האוטובוס נראה מרחוק, מתקרב, סידור אחרון של השיער
ועליתי. שוב הנסיעה הייתה צפופה, ואני תחת בליל השפות ברומנית,
רוסית, פיליפינית וכן, קצת עברית מנסה לשמור על הראש מורם מעל
ההמון, מקווה לראות אותה.
אולם רק כאשר האוטובוס התפנה בבורסה, ידעתי סופית שהיא איננה
פה. ובתחושת אכזבה נכנסתי ללימודים, עדיין מהרהר על התלמידה
שכבשה אותי ללא ירייה.
סוף היום הגיע, אספתי את הספרים, עייף ומותש ממתין לאוטובוס
חזרה. הדלתות נפתחו ועליתי פנימה, הנוסעים מקדימה צעקו "רגע
נהג ", הפניתי את הראש ומאחורי עלתה החצי השני. מבט חטוף שבו
תינינו אהבים במספר דרכים הסתיים לקול סגירת הדלתות.
התייצבתי במעבר, בעוד היא מתיישבת בסוף. ושוב משחק הדמעות
בינינו ( על שום המבטים ושפת הגוף המעלים גיחוך עד כדי דמעות
). חשבתי לפתח איתה שיחה " את מוכרת לי מאיפושהו " לא! נדוש
מדי. " תגידי זה כאב " לא! אני לא ערס מצוי. אולי פשוט אומר לה
את האמת, שאני לא יודע בדיוק מה לומר אך אני מוצא אותה מאוד
מושכת, לקחת טלפון ולברוח לפני שיחשבו בטעות את פעימות הדופק
שלי לפיגוע.
כעסתי על עצמי, די עם המשחקים, עברת את השלב הזה, אתה מספיק
בוגר בשביל להתמודד עם המצב האבסורד הזה. מדוע כל פעם לא משנה
הגיל והנסיון אנו חוזרים רגרוסיבית לילדות, ובחוסר אחריות
בורחים מהמצב במקום לעמוד מולו במקצועיות, להישיר מבט ולתת
לפרפרים לדבר מהבטן ?..
הפרפרים שלי אם כי סוערים בגופי, עדיין בשלב הגולם ואינם
מפותחים דיים, ביישנים ומרחפים.
ירדתי בתחנה הקבועה, שולח מבט אחרון לעברה, מבטה היה חודר,
שורף ואינסופי.
כל אותו לילה לא יכולתי להירדם, היא שבה וצצה בחלום. התעוררתי
כשניחוח גופה אותי עוטף, אך המיטה הייתה קרה וריקה. החלטתי
לשכוח אותה ולפנק את עצמי באיזה ספר טוב. הלכתי לספריה, ושם
נקלעתי אל מוחם של טובי הסופרים. זה קרה כאשר רפרפתי במוחו של
קפקא, חשתי בשדה חשמלי, משהו עומד לקרות. לא עברו 30 שניות
והיא נכנסה לחדר, קרן אור סנוורה את עיני. היא הייתה מופתעת
כמוני, ראיתי זאת בעיניה.
כלקוח מסרט קומדיה רומנטית אמריקנית טיפוסית הבטנו אחד בשני
מבעד לרווחים, בין הספרים ובין השורות. הספר היחידי שקראתי הוא
ללכת שבי אחריה, הייתי שבוי. כאשר החלטתי לפנות אליה, היה זה
מאוחר מדי, היא כבר בחרה ספר ועזבה. רצתי החוצה, ניסיתי להדביק
אותה ( לקיר ולהדביק לה נשיקה !) אך היא נעלמה. מותירה ריח
יסמין באויר ודה ז'ה וו של סיפור מהאגדות.