כשהייתי קטנה, היה איזה דוד- חבר של אבא- שתמיד הרים אותי על
הברכיים שלו וקרא לי יפיופה. הוא היה נורא נחמד, הדוד, עם חיוך
ענק ומנצנץ וכרס, ותמיד נתן לי שלווה (אתם יודעים- החטיף הזה).
והייתה לו אישה, נראה לי שקראו לה לאה, שהייתה גם נחמדה, אבל
על ידו היא הייתה כמו טפט- ברקע. היו לו גם שני בנים, אבל אני
לא זוכרת מהם שום דבר- רק שפעם כשבאו אלינו אז לאחד הבנים היה
סימן של משחת שיניים על החולצה השחורה שלו. זה קרה לו כשהוא
ציחצח שיניים לפני שבאו אלינו הביתה.
נראה שההורים שלי אהבו את הדוד ואישתו, לאה, אך למרות זאת הם
נפגשו רק פעם או פעמיים בשנה. זה נורא מוזר שמבוגרים נהנים
ממשהו מסויים- ואז דווקא לאותו הדבר הם לא מצליחים למצוא אף
פעם זמן. עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שהדוד ולאה (ושני
הבנים שלהם) גרו איפשהו בדרום- בדרך לאילת- ואנחנו גרנו במרכז,
אז זה באמת לא כל כך נוח להפגש... בכל מקרה, הם (ההורים שלי)
מאד שמחו כל פעם מחדש להפגש עם הדוד. וגם עם אישתו.
תמיד כשנפגשנו איתם ידעתי שתוך דקה או שתיים יבוא אליי הדוד,
ירים אותי כאילו אני לא שוקלת אפילו גרם אחד, ויושיב אותי על
ברכיו: "יפיופה", הוא יגיד לי, "איך גדלת! את ממש ילדה גדולה!
אבל עדיין יפיופה". ואז היה נותן לי שלווה ואני הייתי נשארת על
הברכיים שלו כמה שרק אפשר. מה, זה כיף לקבל תשומת לב.

חלפו כמה שנים (אולי רק שנה שנתיים- כשקטנים אין ממש תחושת
זמן) וגדלתי קצת. זה מה שילדים עושים- הם גדלים. הייתי ילדה
גדולה בכתה ב' וההורים שלי כנראה החליטו שהרבה זמן הם לא נפגשו
עם הדוד ואישתו, ושזה בטח יהיה נורא כיף. אז הם נפגשו. ואני
כמובן הייתי שם. וכמו תמיד אחרי דקה או שתיים הדוד הרים אותי
על ברכיו:
"יפיופה", הוא אמר, "איך גדלת, ממש ילדה גדולה ונהיית אפילו
יותר יפיופה", ונתן לי שלווה.
ואני ישבתי שם, על ברכי הדוד, שצבע העור שלו היה מוקה מלוכלך,
השנים לא הייטיבו עם הכרס והסנטר הכפול שלו, שערות החזה שלו
בלטו מהחולצה ובין השפתיים העבות נחו להן שתי שורות של השיניים
הצחורות שלו.התפללתי שיגמר כבר.

מאז- אני מחליטה לעצמי על איזה ברכיים של איזה דוד אני אשב,
ושלא יעז לקרוא לי יפיופה.