משהו בשגרת יומו של נתי שחק אותו. הוא אהב את עבודתו, אהב את
אישתו, את החברים. בעצם הכל היה בסדר, רק  שוחק מדי. פשוט יותר
מדי זמן...
זה כמו שאתה נהנה מארוחה טובה ומשובחת פעם בכמה זמן. אבל אם
תאכל את אותה מנה מדי יום, היא הופכת טריוויאלית. סתם עוד
ארוחה.
אז היום החליט נתי שהוא משאיר את האוטו בחנייה ונוסע לעבודה
ברכבת. הוא יגיע לתל-אביב וימשיך בקו 63, ואז בקו 4 ויראה
אנשים שאין סיכוי שהוא היה רואה מאחורי ההגה של ההונדה סיוויק
הוורודה שלו. ככה חשב נתי בשש בבוקר, בדרך לתחנת הרכבת.

היה משהו מאד ציורי בתחנת הרכבת הריקה של חדרה. פסי רכבת
שחורים ושחוקים בולטים מתוך מאות אלפי אבני חצץ קטנות ולבנות.
ארבעה ספסלים, שניים בכל צד, ובאמצע קיוסק שלא נפתח אף פעם עם
שלט מבצע שמציע לחמניה וטרופית.
נתי התיישב על הספסל והוציא את עיתון הבוקר כדי לקרוא כמו שהוא
עושה מדי יום. תמונה של ילדה קטנה מחובקת עם כוכב קולנוע גדול
הביטה בו מהעמוד האחורי של העיתון וזרקה את מחשבותיו לילדה
שהוא וציפי, אישתו תמיד רצו. הם רצו לקרוא לה להבה, אבל אחרי
חמש שנים של טיפולי פוריות הם הסכימו שהם יקראו לה ד"ר ברוש,
על שם הרופא. אחרי הכל מגיע לו כל הקרדיט.

ציפי. נמאס לו כבר ממנה, ולפחות פעם בשבועיים הוא גם אומר לה
את זה. ביתר הזמן הוא משלים עם זה שהיא שם, שהיא אוהבת אותו.
המחשבות על ציפי בתחנת הרכבת שיעשעו אותו. הוא דמיין את דני
ליטני שר לו "ציף, ציף, ציף מעל רציף". הוא הרים מבט וחיפש
ציפור וראה שמיים ריקות וחלולות. הוא חייך חיוך עייף.

הרעש מרחוק הסגיר את הגעתה של הרכבת והוא סידר את העיתון בתיק
ונעמד. חמש דקות אחר כך הוא כבר היה ישוב בקרון הישן ליד אישה
יפה בשימלה כחולה ופרחונית. לא לפני שהוא ביקש רשות בצורה חסרת
ביטחון, כמבקש אישור לעצם הנוכחות שלו ברכבת.

אני צריך לעשות את זה לפחות פעם בשבוע, הוא חייך לעצמו, לפחות
פעם בשבוע.

הוא התבונן מסביב וחקר את הסביבה. זאת הייתה הרכבת הישנה עם
ריפוד הפלסטיק המתקלף והחלונות המשופשפים והמרעישים. בחדשה
משתמשים רק לאקספרס הוא חשב, זה הגיוני. אחרי הכל מי צריך
ליהנות מכורסאות נוחות, מזגן, שקט ושתייה שמוגשת עד אליך? אלה
שנוסעים שעה מחיפה לת"א ולא אלה שנוסעים חצי יום ועוצרים בכל 2
קילומטר. לא, אלה צריכים להיחנק עם הריח של השירותים ועם הרעש
של החלונות הרוטטים.
הוא ישב צמוד לקצה הקרון ושמע את חיכוך הקרונות במסילה וזה בזה
תוך כדי שהסדרן החל להתקדם אליו מקצה הקרון תוך כדי ניקוב
כרטיסים חצי אוטומטי. נתי שלף את הארנק והכין שטר של 100 ש"ח.
כשהגיע הסדרן נתי נתן לו את השטר ושאל:"כמה לתל-אביב?"
הסדרן הוותיק התעצבן ורטן לעברו: "18. מה קרה, פעם ראשונה
ברכבת? תביא כסף קטן".
"אין לי, באמת לא נסעתי הרבה זמן, אבל אני מתכוון לבוא לפחות
פעם בשבוע" אמר נתי וחייך, מצפה לקבל יחס של נוסע מועדף.
"אני באמת מאד שמח לשמוע ואני כבר מצפה לראות אותך שוב, אבל
בינתיים תשיג כסף קטן ואל תשגע אותי על הבוקר" אמר הסדרן תוך
כדי שהוא מחזיר את השטר לנתי ופונה לגברת לידו. הגברת ביקשה
מנתי להעביר את הכרטיס לכרטיסן.
הכרטיס החליף ידיים ונתי זכה להצצה לתוך העיניים של הגברת
לידו. עיניים חומות ושקטות עם איפור רך. לאחר שהכרטיסן הלך פנה
נתי לגברת ואמר: "זה ממש נחמד ככה ברכבת. אני צריך לעשות את זה
לפחות פעם בשבוע. אני נתי ואת...?"
"ציפי".
ציפי, כמו איך קוראים לה בבית...
"ציפי זה גם השם של ...הילדה שלי...מהגירושין".

משהו השתלט עליו. זה לא אותו נתי שהוא רגיל להיות, שלא ישקר
אפילו למס הכנסה. פתאום הוא היה מישהו אחר  שחי בעולם יפה
יותר, חופשי יותר, בעולם שבו הוא גרוש ויש לו ילדה. עולם שבו
הוא נוסע פעם בשבוע ברכבת לעבודה.

"קוראים גם לה ציפי? יש לך תמונה?" היא חייכה אליו בנימוס.
נתי חייך אבל הרגיש מבולבל. הוא אמר:"תמונה? נו, בטח שיש. שאבא
יסתובב בלי התמונה של הבת שלו? אני רק הולך שנייה לשירותים
וכשאני חוזר אני מראה לך..."
הוא קם בחיוך והלך לעבר הקצה הרחוק של הקרון  אבל השירותים היו
תפוסים, הוא המשיך עוד שני קרונות ונכנס לשירותים. הוא סגר את
הדלת מאחוריו והביט דרך החלון בנוף המזדחל. חוסר הנעימות שאחזה
בו הוציאה אותו משלוותו. בשביל מה הוא היה צריך את זה?
הוא פנה הצידה והביט דרך חור האסלה וראה את החצץ שבין המסילות
עובר אותו במהירות שישים קמ"ש. איזה חרא של עבודה זה לנקות את
הקקי מהמסילות אח"כ הוא חשב.
ליד האסלה כבר היה מונח עותק מעיתון בוקר. הוא התיישב על האסלה
ולקח את העיתון ליד. שוב התמונה של הילדה. מתחתיה כתוב:
"אנטוניו בישראל - כוכב הקולנוע אנטוניו בנדרס עם מעריצה אתמול
בקבלת הפנים במלון דן-אכדיה, ת"א". נתי התיישר ונעמד. החיוך
והביטחון החדש חזר אליו. הוא הביט במראה הפלסטיקית והמטושטשת
וחשב לעצמו - לפחות פעם בשבוע.
הוא עשה את דרכו חזרה למושב וזיהה את מבטה של ציפי כבר מקצה
הקרון. הוא התיישב, הושיט יש לתיק ושלף את העיתון. "הנה, זאת
הבת שלי" אמר והצביע על הילדה עם בנררס.
"באמת? וואו. מפורסמת הא? מעריצה של בנדרס. יופי!" ציפי חייכה
לעברו.
נתי חייך והרגיש איך דמעה של גאווה מבצבצת לו מעין ימין. אחרי
הכל, הבת שלו מצולמת בעיתון. הבת שלו מפורסמת.
"אם לא איכפת לך לזוז שנייה, אני גם צריכה לשירותים" אמרה לו
ציפי תוך כדי קימה.
"בבקשה ציפי" אמר ופינה לה את הדרך.

חצי שעה אח"כ הרכבת עצרה בת"א וציפי עוד לא חזרה. לא נורא,
אולי היא תבוא גם בשבוע הבא...
נתי ידע שהוא חייב לחזור גם בשבוע הבא.

תוך כדי שהוא יורד מהקרון אל הרציף של רכבת צפון הוא חשב על זה
שעכשיו יש לו כבר שלוש ציפי בחייו. אישתו, הבחורה מהרכבת,
והילדה שלו שמחובקת עם אנטוניו בנדרס. הוא שמע מנגינה מזמזמת
בראשו. "ציף,ציף, ציף מעל רציף". הוא הסתכל למעלה ושמש הבוקר
ליטפה את פניו. הוא חייך.

לפחות פעם בשבוע...