הסתכלתי עליו במבט חטוף והשפלתי את מבטי.
"לא הלכת, נכון?" קולו היה נשמע מאוכזב.
"למה?"
"כי... כי אני לא יכולה, אני לא בשביל זה " השפלתי שוב את
מבטי.
"אני לא מתאימה לזה...." אמרתי לו. "אני לא כמוהן."
ישבנו בחדר הקר, אחד מול השני. המזגן כמו תמיד התקלקל ותנור לא
היה. ישבתי כולי מכוסה בשכבות, והוא ישב מולי בחולצת טריקו
קצרה. משוגע.
אותו תמיד הכרתי, עוד משהיינו ילדים קטנים. תמיד היינו ביחד,
כמו אח ואחות. הוא תמיד הגן עליי במריבות ואני שרתי לו וסיפרתי
לו על החלומות והאגדות שלי-אלו עם הנסיך, שיום אחד יציל את
הנסיכה. הוא תמיד היה המוצלח מביננו. היה לו את הביטחון הזה,
שתמיד רציתי, שאף פעם לא היה לי...והחיבור היה מוזר.
"היא שונה, היא כבר לא אותה אחת" הוא חשב.
מולו ישבה בחורה לבושה בהמון שכבות ומעט חיוורת. המחשבות
התערבלו במוחה כמו גלגל ענק, שמסתובב במהירות עצומה.
לא טוב לה, לבחורה הזאת. היא מרגישה ריק. בזמן האחרון כבר אין
לה את החלומות שלה והשירים אפילו יוצאים קצת אחרת. הקול כמעט
בלתי נשמע וכנשמע הוא מתפוגג במהירות באוויר, בהד הגדול. והדבר
מכרסם בה במהירות עצומה, כמו אריה טורף. היא לא רוצה טיפולים.
היא רואה את הסוף... ומשתוקקת לו. הוא לא יודע והוא לא יידע.
לא מגיע לו כאב כזה. הוא צריך לחיות ולא לדאוג לה.
לפתע דפיקה בדלת נשמעה, והאישה ההיא נכנסה, מלמלה "שלום" חפוז
לבחורה ולקחה אותו לחדר. האישה ההיא הייתה כמוהן. היא שמעה את
הצחוק שנשמע מהחדר, צחוק מתגלגל, מאושר. שלו ושל האישה ההיא.
היא אף פעם לא אהבה אותה. היא לא בשבילו, הוא טוב מדי. אבל
הוא, לשם שינוי לא הקשיב לה, והיה מסנוור אחרי האישה הזאת,זאת
שלא אהבה אותו.
גם אני רוצה.. תמיד רציתי... אבל ההוא שלה, הנסיך הזה, אף פעם
לא הגיע. היא תמיד חלמה עליו ותיארה אותו... ותמיד הוא הופיע
באותה דמות-שלו. אבל הוא לא רואה אותה בצורה כזאת. היא חברת
נפש, לא אהובתו והיא גם לא בשבילו... הוא טוב מדי בשבילה.
שעה ועוד שעה, דקה ועוד דקה, והלילה יורד. הגשם נפסק, ובחוץ
נשמעות רק הטיפות האחרונות שדולפות מן הגג.
האישה ההיא יוצאת מהחדר, שידה בידו וחיוך גדול על פניהם. אושר.
הם הגיעו כבר לדלת והוא נפרד ממנה בחמימות והאישה ההיא בקור,
והדלת נטרקת.
ולפתע... הדמעות. כמו נהר גדול שלפתע פורץ... הן ירדו אט אט,
עד שהגיעו לרצפה, ועצרו. ועוד דמעה, ועוד אחת ועוד אחת... ואין
להן סוף.
והוא לא פה בשבילה, אף אחד לא פה בשבילה. הוא אי שם, מאושר, עם
האישה ההיא.
והיא פותחת את הארון וסופרת.
"1,2,3,4,5,6,7,8,9,10..."
"במילא לאף אחד לא אכפת...למה שיהיה?"
"11,12,13,14,15,16,17,18,19,20,21,22,23,24
25,26,27,28,29,30,31,32,33,34,35,36,37...."
ואז לוקחת פתק קטן, זה של הטלפון, וכותבת בטוש אדום:
"מציאות".
לוקחת את הבקבוק של המים, וסופרת שוב....
1,2,3,4,5,6,7,8,9,10,11,1,2,13,14,15,16,17,18,19,20,21,22,23,24"
25,26,27...."
ונופלת.
שעה ועוד שעה, דקה ועוד דקה, והבוקר מגיע והשמש זורחת ונראית
כמו בלון צהוב גדול. והוא נכנס, עדיין מחייך לזכר המאורעות של
הלילה שעבר.
והוא רואה אותה.
"1,2,3,4,5,6,7,8,9,10" הוא סופר.
10 גלולות היו מפוזרות ומתחתן היה דף. דף קטן, כמעט לא חשוב,
ועליו כתובה מילה אחת, אדומה.
והוא ראה, הוא ראה שהיא דעכה, ולא אמר מילה.
"מציאות..." מלמל,  ובכה.