כבר בכיתי השבוע שלוש פעמים.
זה שיא בשבילי, אתם לא מבינים.
לפני שנתיים חייתי בפנימיה. לא בגלל ששלחו אותי לשם, או בגלל
שאני באה ממשפחה עניה, פשוט בגלל שאני ילדה סרוטה. כן, אני
עשיתי את הבחירה.
בכל מקרה, זאת הייתה ה-שנה. כל כך הרבה דברים קרו בה שאף דבר
לא נראה משמעותי לעומתה.

לקראת סוף השנה הזאת קרו יותר מדי דברים. הייתי שבורה וזאת
הייתה הפעם הראשונה שלמדתי איך להסתדר עם החיים.
בקיצור, יום אחד זה פשוט היה יותר ממה שאני מסוגלת - חברה הכי
טובה שלי באה אליי ואמרה לי שגם היא עוזבת.
אז בכיתי ובכיתי, והדמעות לא הפסיקו להתרבות כמו זוג מעצבן של
שפנפני מעבדות.
ואז הפסקתי. הכל היה שקט. ופתאום הבנתי שאין עוד דמעות שיוכלו
לצאת.

אז התחלתי לצחוק, ככה באמצע הלילה, צחוק היסטרי, ואיכשהו גם
מתוק.
כולם חשבו שהשתכרתי, (עוד פעם, כמה מפתיע), אבל הם לא הבינו
שפשוט לא היתה לי צורה להביע.

הרגש הנורא הזה, שכל סיוטייך התגשמו, נשארתי לבד, בצד השני של
הארץ הלא כל כך קדושה הזאת, הרחק מהבית, והאנשים היחידים שיכלו
לנחם אותי הם אלה שגרמו לי מלכתחילה להגיע למצב הזה.

הפואנטה של הסיפור הזה, זה שמאז לא בכיתי, התאוריה שלי היא
שפשוט את כל הנוזלים כבר מיציתי.

בשבוע הזה, עשיתי מעשה נורא, שכבתי עם ידיד של חברה. היא נתקה
איתי את הקשר ובהתחלה בצורה מוזרה לא ממש היה לי אכפת, אבל אז
היא אמרה לי סוג מגעיל של משפט: "את עשית לי רע, עכשיו שאת כבר
לא בחיים שלי, אני הרבה יותר שמחה"

אז כמובן, רצתי ובכיתי לחברה הכי טובה שלי, בפעם הראשונה מאז,
הנוזלים חזרו לתפקוד לפחות חלקי.

זה הטריד אותי קצת, אבל לא חשבתי על זה יותר ממעט. אבל היום
כבר בכיתי עוד פעמיים, פעם אחת כשקראתי סיפור די שטחי ובפעם
השניה כשנעלבתי בצורה לא מוסברת מאדווה.

הדמעות לא מפחידות אותי, מה שכן זאת הסיבה. למה אני כל כך הרבה
בוכה?

כמו שבטח לא חשבתם, הזדיינתי בלי קונדום, לא, לא הפעם הראשונה,
אבל הפעם למחזור אני עדיין ממתינה (ההורמונים משתוללים). אני
לא רוצה תינוק, זה יהיה מגעיל, אני רוצה שהבדידות שלי תגמר
כרגיל. שאני אקבל באמת את מה שאני רוצה, הגבר הזה שנראה לי
שתמיד הייתי צריכה.

אז יש לי עוד קצת זמן לחכות, אם יעבור הזמן אני אצטרך לעשות
כמה בדיקות.

תקוו בשבילי שלא אצטרך לעבור עוד טראומה, נראה לי שיום אחד גם
הסריטות יתחילו לכסות לי את הנשמה, ולא תשאר ממנה פיסה של
שפיות הגונה.