בני ישב מול ההגה כשאישתו לימינו, כרגיל. הוא התניע את
המכונית, הכניס לרוורס ויצא מהחניה. למן הרגע שהם נכנסו לאוטו
היא לא הפסיקה לדבר. היא אף פעם לא מפסיקה לדבר. לא משנה לה
בכלל אם מישהו מקשיב, העיקר שהיא שומעת את עצמה מדברת.
הם נסעו במסלול הרגיל, אותו מסלול שנסעו בו כל בוקר, כשבני נהג
להוריד את אשתו בסניף המקומי של "מגה", שם היא עבדה כקופאית
ראשית, ומשם היה ממשיך לטכני. הטכני, המקום לשם הוא בורח ממנה
עד השעות הקטנות של הלילה.
עבודה, יקירה, את יודעת שהצבא זו הפילגש שלי, הוא מחייך
בזיוף ונושק לה לילה טוב על המצח. יותר מזה הוא כבר לא מעז.

אותו בוקר היה שונה. מזג האוויר היה צהוב להחליא, אביך, אטום
וכל מה שבני שנא בקיץ. המזגן ברנו הצבאית הלבנה גסס לאיטו, ועל
מצחו של בני החלה להתגבש שכבה דקה ולחה, עוד מוצר באדיבותה של
השמש.  עוד חודש יגיע ראש השנה וכבר מעכשיו היא מתחילה לדבר על
מתנות וקניות ואת מי הם יזמינו ואולי הם ילכו להורים שלה ואולי
לשלו ואולי ואולי ואולי.

"אז אתה שומע, בני, חשבתי שנזמין את סטלה ואת בעלה, נו איך
קוראים אותו, השמנמן עם הקרחת אתה מכיר אותו---"
"מוריס", בני התפרץ לשטף דבריה והמשיך לבהות בכביש. שכבת לחות
דקיקה החלה להתגבש גם בין ידיו של בני להגה.
"מוריס, נכון", היא לקחה אוויר. "וחשבתי שאולי נזמין גם את אמא
שלך, מסכנה, חבל שתישאר בבית אבות בראש השנה. לא נעים".

אולי אני אוכל להישאר קצין תורן הליל---

"אתה מקשיב לי בני"?!
"כל מילה, חמודה"
כל מילה

"יופי. אז ההורים שלי יבואו, ואולי גם אחותי, ואוי! נזמין גם
את הבן החייל של שולינק'ה, אתה יודע שהם טסים לחו"ל ולא יהיה
לו עם מי לחגוג".
היא נשענה לאחור על המושב בשביעות רצון מחוייכת.

זהו? זה כל מה שהיה לה להגיד הבוקר?

"בני, חייבים לעשות משהו עם מתן. הילד הזה פשוט לא מוכן
להתבגר! הוא כבר בן 16 ומתנהג כמו בן 9. רב עם אחותו כל היום,
אתה אמנם לא נמצא הרבה בבית, אז לא כל-כך אכפת לך אבל---"

הוווו...

"ואתה יודע שהוא כל היום מסתגר בחדר המטונף שלו, וכמובן שזה לא
עוזר כמה שאני אומרת לו לנקות, הוא פשוט חי בזוהמה שלו, אתה
יודע ממי הוא למד את זה אגב? אתה לא יכול להגיד שזה בא מהצד
שלי במשפחה, בני. הוא כל היום מול המחשב או עם הגיטרה הרעשנית
הזאת שלו, מפוצץ לאחותו הקטנה את האוזניים ומציק לה שהיא מביאה
חברות, ובכלל אני לא חושבת שזה בריא גם בשבילו, להיות חשוף
בגיל כ"כ צעיר למוזיקה הזאת. אתה יודע שהוא עוד יכול להידרדר
לסמים? בני, אתה שומע מה שאני אומרת"?!

תסתמי את הפה כבר
"מקשיב, יקירה, ברור. את צודקת בכל מילה",
על מה את מדברת בכלל?

"אתה יודע שזו אשמתך שהוא לא יוצא מהחדר ושאין לו חברים בגלל
זה. אם לא היית קונה לו את הגיטרה הוא היה יוצא קצת להתאוורר
מדי פעם. תגיד בני, אתה קונה משהו לאחותך לכבוד החג? היא תמיד
מביאה דברים כל-כך יפים, רואים שהם לא מאיכות הכי טובה, אבל
היא תמיד דואגת להביא משהו. אולי נלך לקנות משהו היום
כשתחזור".

למה את לא שותק---

"בני! אני מדברת אליך! אתה כבר לא שם לב אלי"! היא צעקה.
היא מדברת אלי, הכלבה הקטנה

"מה את אומרת, חמודה"?
"אויש, בני, שאלתי אם אתה קונה משהו ל - אוי! אני לא מאמינה,
עכשיו נצטרך לחכות עד שהרכבת תעבור"?!

בני ואשתו הגיעו למסילה ועצרו. הרמזור היה אדום והמחסום כבר
הורד מטה. עוד כדקה תגיע הרכבת של שמונה בבוקר. מכוניתם הייתה
הראשונה בטור ארוך ארוך של מכוניות.
"זה לא יקח הרבה זמן", הוא ניסה להישמע שלו, אבל בתוך תוכו הוא
בער. כל שניה נוספת איתה במכונית הסגורה מורידה לו שנה מהחיים.
לא שאיתה יש לו חיים.

"בני",
הנה היא שוב מתחילה
"רציתי לדבר איתך על משהו. ריבה אמרה לי שבעלה לוקח אותה בשבוע
שאחרי ליל הסדר לשייט ליוון. זה ארבעה ימים בסה"כ ובאמת שלא
עולה יקר, אז חשבתי שאם תוכל לארגן איזה חופש מהצבא, אני יודעת
שקשה לך, אבל אני באמת מרגישה שזה יועיל לנו, הקשר שלנו לא מה
שהיה פעם, באמת חבל ש---"

איפה הרכבת הזאת, לעזאז---

"וגם שאלתי את חיה, אתה זוכר אותה, אמא של טלי שבחוג יחד עם
חגית. היא גם אמרה לי שנורא כדאי ללכת על זה, ושגם היא ובעלה
יצאו לשייט, אמנם לא ליוון אלא לקפריסין ו---"

למה את לא ש-ו-ת-ק-ת לפעמים?!

בני הציץ בשעונו. כבר שלוש דקות שלמות הם עומדים כאן והרכבת לא
עברה. הוא ניגב את מצחו המזיע בידיו המזיעות עוד יותר והניח
להן ליפול על ההגה. הן לפתו אותו בחוזקה, פרקי אצבעותיו
הממששות את הכיסוי הלח הלבינו.

"ונוכל להשאיר את הילדים אצל אחותי, אתה יודע שלא אכפת---"

צופר הרכבת הגיח לאוזנו השמאלית של בני. עיניו הפכו מזוגגות,
אטומות. הוא העביר ל - DRIVE, הוריד את בלם היד ונתן לרכב
להתגלגל לעבר המסילה.

"בני! מה אתה עושה?! הרכבת! היא, היא כאן"! אשתו שמה לב למשהו
חוץ מדיבוריה.
כשרכבם נח בשקט אפוקליפטי על המסילה בני הביט בה בסיפוק מבעד
לעיניו התכולות השלוות בדיוק לפני שהרכבת נגחה במכונית וגררה
אותה לאורך כמה מטרים על גבי המסילה.