New Stage - Go To Main Page


אני הלכתי לחפש תשובות במקומות אסורים,במקומות אפלים. אני
זוכרת עצמי מהלכת באותו בית קברות קתולי,בעישון הלילה. אני לא
יודעת מה הוביל אותי לשם, אבל לא הרגשתי פחד או איי ודעות .
הלכתי נחושה ובטוחה כאילו הייתי בובה על חוטים שמישהו הנחה,
הובילו אותי אליו עם ריח הכוכבים.  
בעיניים פקוחות בתודעה מלאה עוברת בשביליי האבן  הישנים. חלקם
סדוקים , חלק ממרצפות האבן  נגוזו ומרצפות דשא ולבלוב החליפו
אותן.הן היו מראה של חיים בתוך ממלכת המוות.
זה היה עוד לילה בניו-אורלינס. הגעתי לכאן בדיוק  בערב
כריסטמס. בעיר הזו אפילו החגים הקדושים והשמחים ביותר לובשים
את אפודות הרשע. אגדות ומעשיות רבות שמעתי על העיר הזו.אמונות
תפלות יש האומרים, סיפורי ילדים חשבתי. אך ברגע שהגעתי באותו
דצמבר קריר יכולתי לטעום את האפלוליות המטיילת בכל סמטאות
העיר. עיר החטאים מכנים אותה, וכך היא הייתה. ברחובות עמדו להם
בתים ישנים שנראו כאילו נלקחו מסט של סרט אימה . אנשים ברחוב
לא לבשו את פני החג. שיכורים הלכו בין מועדוני החשפנות באור
היום הצורב, וכשהחושך ירד המיסטיקנים מילאו את העיר. מציעים
עצמם כפיתרון לכל  סימני השאלה. נעמדתי מול הכנסייה , מקשיבה
לפעמוני החג. הרגשתי מוזר- יהודייה בכנסייה - הרגשתי מיוחדת.
פתאום מצאתי את עצמי מחוץ לדלתות הכנסייה . בעוד אני עוברת מול
פניהם המוחמצות של אנשים שהצטופפו בכל פינה אפשרית ,כדי לצפות
בטקס- הם וודאי ראו זו כגסות שהחלטתי לעזוב. כפויי טובה פיניתי
עבורם את מקומי. ראיתי אדם המחופש לליצן מתרברב לו ברחוב מנסה
למצוא תכלית -אטרקציה מזדמנת. אך הכל היה שומם . פתאום התחלתי
ללכת , דבקה בי תחושה  של ביטחון הרגשתי שהכרתי את העיר הזו
מאז ומעולם. יודעת בדיוק לאן ללכת ואיפה לפנות.
שערי בית הקברות היו נעולים,אך מנעול ובריח לא יכלו לעצור
אותי. טיפסתי בקלילות מעבר לשער החלוד והתחלתי לטייל. הצלחתי
להעיף מבט לעבר כמה מהקברים ,קוראת את סיבת המוות את שעת
המקרה. הרגשתי עוצמה ,מן סיפוק  חולני מכל המוות הזה שהקיף
אותי. שוב הרגשתי מיוחדת- חיה בין המתים. אני מהלכת פה עוברת
ביניהם מלגלגת ומשתטה על מותם והם אינם עושים דבר.
חייכתי לעצמי-איש לא ראה את המעשה הנבזה. עיניי ננעלו על מצבה
עטורה בצלב היא משכה אותי אליה כמו מגנט- מלינדה דה ג'ול
,לחשתי.סיבת המוות-לא ידועה. האותיות קפצו לעברי והותכו בזעם
על שפתיי כאילו צועקות אליי לבוא. עצמתי עיניים מסרבת להאמין
להזיות הללו. ואז חשתי צמרמורת , הקור חשבתי ,ליטף את צוואריי.
לקחתי את היד הצמדתי אותה לצוואר בנסיון לחמם את האזור החשוף.
אך ידי חשה בידו של אדם זר . קפצתי בבהלה  מפחדת  ממה שעתיד
לקרות. עורו היה חיוור עיניו היו קודרות הוא הביט  לתוך עיניי
חשתי מהופנטת.התחלתי לצחוק , מתיחה הייתי בטוחה. חיכית לאוהד
ולשירן שיצאו מבין השיחים ויתפרצו בצחוק . אך לא קרה דבר.
פתאום פניי החווירו לא ידעתי דבר הודות הדמות העומדת לפני,
והוא לא הציע למלא את החסר. שוטה, ליצן -אמרתי לעצמי. זוהי
ניו-אורלינס הכל כאן אפשרי. ואז הבלתי יאומן קרה הוא הציג את
עצמו. "ליאונרד" אמר."האם אינך זוכרת"?!?! שאל בהפתעה.
"זוכרת?!?, מהיכן בדיוק?!", "מכאן, מניו-אורלינס". אמר בגיחוך.
"זו הפעם הראשונה שלי כאן " עניתי. "שטויות, וילוט, את תמיד
היית "כאן!"..". "וילוט?!?!, אתה בוודאי מבלבל אותי עם מישהי
אחרת.קוראים לי שרון , ואני יודעת בוודאות שזו הפעם הראשונה
שלי בניו-אורלינס". "אז איך ידעת להגיע לכאן כשקראתי לך
לבוא,וילוט?!" . חלחלה עברה בי , איך באמת הגעתי לכאן, האם הוא
זה שהוביל אותי לאורך כל הדרך??
"אני , אני ,אני לא יודעת". עניתי בקול רועד. "וודאי שאת
יודעת,תנסי להיזכר, קראתי לך כי הגיע זמנך לשוב הביתה".
"הביתה?!,מה לארץ ישראל?!?", "לאן?!?! או כמובן שלא .., אלינו,
למשפחה.".
"על מה אתה מדבר?!?!" צעקתי. התחלתי לרוץ אך פתאום נעצרתי משהו
מנע ממני לזוז. "וילוט, וילוט שלי . איך שכחת אותי??!? לא
רציתי לעשות את זה ככה אבל לא הותרת לי אפשרות אחרת."
הרגשתי את שיניו ננעצות בבשרי, לא חשתי טעם לצרוח. לאט,לאט
איבדתי את כוחי ומצאתי את עצמי בזרעותיו . "בואי וילוט , הלילה
קורא לנו". "רק דבר אחד ליאונרד" לחשתי . "מי זו מלינדה?!"
רק אחת מקורבנות  הלילה שלך , רק אחת מקורבנותיך הרבות...."



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/4/03 10:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרה-לי יצחקי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה