לא הכרתי אותה, אני חושב שמאז שהיא נסעה לשם כשהיא הייתה בת
15, בזיכרון שלי התחלפו הרבה פרצופים, במיוחד שלה, אבל הנה היא
עומדת מולי, אותה ילדה עם נמשים ופנים אדומות שתמיד קפצה
וצחקה, כאילו כול הרוע והטוב שבעולם הסתכם בבדיחה אחת גדולה.
וככה אני שוכב מולה על אותה מיטה ששנינו נהגנו לעשות עליה כול
דבר ילדותי שעלה לנו לראש אבל מעולם לא חשבתי ששנינו נהיה לידה
שוב, לא ככה בכול אופן.
" כתבתי לך מכתב " היא אמרה, אבל היא לא ידעה שאני כבר לא גר
באותה הכתובת, העבודה לקחה לי את העבר וגם את תיבת הדואר הישנה
שלי. תמיד ניסיתי לחשוב אם היא שולחת לי מכתבים והנה אחרי
חמישים-ומשהו שנה אני מגלה שהיא כן כתבה לי, איזה חרא, אם
הייתי מקבל אותו, אולי הייתי יודע מי עומדת כאן מולי. ניסיתי
להחביא את הרגשת  הפספוס שרק עצבנה אותי יותר-ויותר והתנחמתי
בידיעה שהיא הגיע לכאן במיוחד בשבילי אחריי שהיא קראה עליי
בעיתון, היום העיתונים דוחפים את האף שלהם לכול חור ונדמה שכול
השנים האלו היא הכירה אותי בדרך הזו בלי שאפילו ידעתי מזה.
אחרי שנרגעתי קצת בקשתי ממנה שתסיט את  הוילון  בשביל לאוורר
את החדר מהסירחון שתמיד היה שם בגללי.
היא הסיטה את הוילון והגיפה את התריסים ומיד יכולתי לראות את
הנוף שלנו, אותו נוף  שהיינו נוהגים לצפות בו בימים הקרים של
השנה, כששנינו מכוסים בשמיכה עבה וחמה ומחובקים. נראה כי האור
שחדר לחדר שבר קדרות מסוימת שהייתה בינינו בגלל הפער של השנים
שלא התראינו. מהרגע שהיא באה נוצרה לי הרגשה שהעולם הזה מתחרבן
מיום ליום, אני אפילו לא יכול לקום ולחבק אותה בלי לעבור מסכת
נפילות ופציעות וכול זה אפילו לא בגללי. וככה אני שוכב-דום בלי
יכולת להתנגד למצב המחורבן הזה.





-1-


השמש כבר יורדת  והאדמומיות של השקיעה הזכירה לי את הפנים שלה
ברגע שאמרתי לה שאין לי הרבה זמן אולי כי היא לא רצתה להאמין,
אבל אני והיא יודעים שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר נגד זה.
זה בטח שבר אותה, הידיעה שחבר קרוב שוכב במיטה, בשקיעה כשהחורף
כמו מספר את העתיד ושאי אפשר לעשות משהו בשבילו.
אחרי שהיא הלכה אני נרדמתי ובערך בחצות התעוררתי, כולי מזיע
ורטוב, אני אפילו לא הרגשתי את זה אבל יכולתי לראות את השתקפות
האור מהחלון על הגוף שלי ההרגשה שלי התחרבנה רק יותר ממה שהיא
הייתה קודם כי ידעתי שאני לא יכול לעשות שום תנועה בלי עזרה של
עוד מישהו ולא רציתי שהיא זו שתעזור לי במצב המחורבן שאני נמצא
בו, רציתי שהביקור שלה יהיה כמה שיותר נעים.
אותה זיעה הזכירה לי את הלילות שאני מתעורר בגלל שהשתנתי על
עצמי, בלילות כאלה אני מתחיל להשתגע ולרחם על עצמי שאני לא
יכול לעשות כלום ושתמיד אני צריך מישהו שיהיה לידי.
בבוקר היא נכנסה אליי שוב, בשביל להיפרד, היא אמרה לי שהיא
נוסעת חזרה, שוב היא עוזבת רק שהפעם אנחנו לא נפגש שוב ושנינו
מודעים לזה.
היא אמרה לי שאנחנו התחלנו את הדרך הזו ביחד ושאנחנו גם
מסיימים אותה ביחד כמו שתמיד רצינו שיקרה. והנה בפעם הראשונה
היא אומרת את זה "יחד"... תמיד רציתי שהיא תודה בזה, במילים,
אנחנו היינו "ביחד".
אחרי הדברים האלה יכולתי להרגיש בקול שלה בכי, בכי על כול הזמן
שעבר ואנחנו לא היינו ביחד. היא לא עמדה בזה וחליטה לצאת מהחדר
רק שלפתע היא הסתובבה וחזרה אליי, היא נישקה אותי ותוך כדי
הרגשתי את הדמעות שלה, הרגשתי איך שהדמעות שלה מתמזגות עם
הדמעות שלי.




-2-








אני הרגשתי שהדמעות שלה הן דמעות של סוף ואולי בגלל זה נשארנו
צמודים אחד לשניה  זמן רב. רק מהדמעות שלה אני יכולתי להרגיש
את כול העצב והשמחה שהיא עברה במשך כול השנים שלא היינו ביחד.
לפתע היא הרימה את הראש שלה ויכולתי לראות על העיניים שלה
ש-זהו, זה הסוף, הרומן שלי עם הזמן הולך להיגמר.
היא אמרה שהיא ממהרת והיא לא יכולה להישאר ואז היא הסתובבה
ופנתה לכיוון הדלת, לפני שהיא יצאה היא אמרה שאנחנו נתראה,
אנחנו נתראה במקום של כולם, וככה היא יצאה.
אחרי כמה דקות השכן שלי נכנס, כולו מתנשף, הוא הביא לי חבילה,
הוא אמר שזו חבילה שאיזה גברת שנתקלה בו ברחוב ביקשה ממנו לתת
לי אותה.
ביקשתי ממנו שיפתח לי את החבילה והוא אמר שזה מכתב. הוא החל
להקריא לי את המכתב, ובמכתב כתוב: " הנה אני כאן ואני עדיין לא
מעכלת את זה, אחרי כול השנים האלו חזרתי על עקבותיי למקום שלי.
אני מקווה שתבין שההחלטה לנסוע לא הייתה בידי, המצב בעולם
הכריח אותי. אחרי כול השנים האלה אני כאן ואני לא יודעת מה
לחשוב ומה לעשות בתקווה להבין.. שלך ".
הוא סיים לקרוא את המכתב ובקשתי ממנו שישאיר אותי לבדי.
אחרי כול השנים האלה אני סוף- סוף מבין מי עמד מולי ומי זה
הפרצוף הזה ששכחתי מבין שאר הפרצופים שהתחלפו להם בזיכרוני.
אחרי הרבה מאוד זמן אני מרשה לעצמי באמת לנוח וככה
שכבתי שעות אחרי כן וחשבתי על המכתב וכך, עם המחשבות אני
נרדמתי, לפתע התעוררתי, התנשמתי בכבדות ולא הבנתי מה קורה לי
אבל כמו שהשמש שקעה לה לאט- לאט הבנתי. וככה פתאום האור כבה...