יצאתי החוצה ואז ראיתי את האופניים האדומים שאני מכירה כבר כמה
חודשים חונים. הסתכלתי סביב ובדקתי כמו חולת נפש שאף אחד לא
נמצא בסביבה והתקרבתי. נגעתי בכסא ובידית הזאת שאין לי מושג
מהו שמה. לרגע דמיינתי שהוכל לצעוק בקולי קולות "אני אוהבת
אותך" בלי שתשמע.
שקעתי שוב בבעיה שלי שממנה סובלת כבר כמה שבועות, פעם קראתי
בעיתון שלפעמים כאלו הן האהבות. איזה חמוד אתה דקלמתי שוב ושוב
לעצמי, תכננתי שאלך ואומר לך את זה בעצמי.
"מתישהו אני אגיד לך" אלחש ללא מילים. אתה תחייך ולא תבין
אפילו מעט מה פשר הדברים. "שאתה חמוד" ואתה תנסה להתחבא וזה לא
ילך ואולי אם יהיה לי אומץ אומר את המילים שבאמת אז אמורות
לצאת.
מבט לתוך עין בוחנת ואין לנו שום נושא לשיחה אבל מביטים אחד
בשני זה כבר טירוף. אני עומדת מולך והמילים האלו. מסתובבת
ומנסה לשמור על מין 'פוקר פייס' כאלו ומתפוצצת. החיוך נופל,
נשפך, התעצם. מתנצלת. אולי רק לפני עצמי אבל יודעת שזה לא בסדר
לחייך שאני יודעת שאתה שם ועוד תוכל לשאול את עצמך למה?!
שוב מעיפה מבט בזוג אופניים אדומים. שוב מעיפה מבט אל המקום בו
עוד כמה דקות, אחרי שאלך, תעמוד. רוצה לחכות לך, רוצה לעמוד שם
לנצח ושתצא, לרוץ. לרוץ ולחבק. אבל יודעת שאם אעמוד שם הרבה
אתאכזב. אתה תפנה לכיוון השני ותלך ואני אשאר כך, משחזרת מבט
בין ענינו.
נוגעת באופנים, אם באמת הייתי חולת נפש הייתי מחבקת אותם.
משמיעה קולות מוזרים שיוצאים במקום מילים. אולי חבל שאף אחד לא
נמצא בסביבה לשמוע את הצרחה שאני מנסה להוציא ללא אומץ אל תוך
השממה "אני אוהבת אותך!"