אני לא אוהבת את עצמי כשאני גומרת.
ידי דביקות, מין ריח מוזר בוקע מגופי.
הברכיים רועדות, טוב, הן תמיד רועדות בלאו-הכי.
אני לא אוהבת את עצמי כשאני גומרת.
כן, אני יודעת שצריכה להיות לי הרגשה אחרת.
הרגשת סיפוק, אושר עילאי.
כמו שיתוק, כמו עונג אלוהי.
לא יודעת. לא אוהבת את עצמי כשאני גומרת.
שוכבת על המיטה, פוסקת רגליים, מורטת תלתל אחר תלתל.
מי אמר שצריך לאהוב את עצמי בכלל?
מושיטה יד אל הטישיו, נאנחת קלות.
מתפתה, מגישה את האצבע לאף - קבס מתחיל לעלות.
מרגישה ריקה מידי. אשה מידי. נקבובית מידי. דביקה מידי.
עוד ניגוב ועוד ספיגה,
למחוק ראיות, לסלק התוגה.
כי - טוב, כבר הבנתם אני משערת -
אני לא אוהבת את עצמי כשאני גומרת.
והירח הזה, מה הוא פתאום מסתכל, נועץ מבט?
מה, בחיים לא ראית אשה גומרת לבד???
גם כן אשה. עוד לא ידעתי גבר, לא ראיתי זקפה מתרוממת.
תגידו אתם - פלא שאני מ...ננת?
פעם, הכרתי חיילת אחת משגעת
לימדה אותי לגמור גם מפי - הט....ת.
טוב, זה קצת מוגזם, אני לא עד כדי כך...אהמ...מיוחמת,
הוי, ריבונו של עולם! על מי אני עובדת?
אם אני כ"כ רצינית, ראויה לבוא בין אנשים,
למה תחתוניי אף פעם לא יבשים?
זה לא עיניין לרופא,או פסיכולוג.
(גם לא, רחמנא ליצלן, להוא, ה"גניקולוג").
זה פשוט משעמום, כשאין כוח לקום.
זה הסיפור, די ברור אני חושבת,
על מה שעובר לי בראש, במיטה, קצת אחרי שאני גומרת. |