זה סיפור על ילדה, בעצם נערה. למען האמת כבר אפשר להגיד שהיא
אישה צעירה. בכל מקרה- מדובר על אישה צעירה בת עשרים ואחת ששמה
זואי. זואי היא מהחולמניות האלה שמסתירות את זה ממש טוב ובעצם
נחשבות למאד מחוברות לאדמה ומעשיות. לפעמים "התפלק" לה לעשות
איזו מדיטציה, ללמוד קצת רייקי או לנסות שיעור יוגה אבל ככה
בעצם יצרה לעצמה צד "רוחני" ומאד טרנדי באישיות, שבו יכלה לבטא
את החולמניות שלה בחופשיות. כל שאר הזמן עניין החולמניות עבר
בשקט, לבד עם עצמה, בסוד.
בחבר'ה זואי היא מה"מגניבות" (במילעיל כמובן) - בנות, אתן
יודעות למה אני מתכוונת, זו שאנחנו שונאות כי אנחנו רוצות
להיות בדיוק כמוה: סקסית, שובבה, עושה מה בראש שלה, מזדיינת עם
מי שבא לה ויוצאת מזה "כלה" ולא שרמוטה, ויש לה מיליון ידידים
שסוגדים לה. כן- בדיוק כזאת שבא לכולנו (הבנות הרגילות) לחנוק.
לפי התיאור האחרון אף אחד מאיתנו לא היה מגדיר את זואי
כנאיבית- נכון? אז ככה- אולי מבחינה מעשית ופיסית היא איבדה את
הנאיביות שלה כבר מזמן ואפילו צברה ניסיון מכובד. . אבל בפנים-
לא ברור איך- עדיין נשארה ילדה נאיבית וחולמנית. ולכן- אם
תעברו רגע לראש העמוד- תבינו את ההתלבטות, חסרת המשמעות
כביכול, בהגדרתה של זואי. כי על אף גופה וניסיונה המפותח- זואי
היא בעצם ילדה.
זואי אוהבת אנשים. היא מאמינה בהם. ולכן היא נפתחת (והפעם לא
תרתי משמע) בהינד עפעף לכל אדם שנקרה בדרכה. וכאן מתחיל הסיפור
המעניין...

לפני חודשיים זואי השתחררה מהצבא. הגיע הזמן! אחרי שנתיים וחצי
בשירות אקסלוסיבי הגיע זמנה של זואי להפוך לסגן במיל'. (אמרתי
לכם שהיא מחוברת לאדמה או לא אמרתי?) ומהכרותכם הקצרה עם אופיה
המטריף בטח כבר הבנתם שהיא קימבנה לעצמה ולחברים שלה מסיבה, עם
הנחות כמובן, באחד המועדונים הכי נחשבים בת"א.

שבת בלילה, זואי והחבר'ה מגיעים למועדון. נכנסים בלי בעיה- כי
זואי בדיוק פגשה איזה יחצ"ן אחר שהיא מכירה שם- מקבלים את
ההנחות ומסתערים על הבר. שתיה חינם, סושי ומוקפץ חינם ואחלה
מוסיקה. זואי מתחילה לענטז. אף אחד מהחבר'ה כבר לא מתרגש- הם
רגילים. ועוד שתיה ועוד סושי, האורות והמוסיקה מערפלים את
החושים. חבורה של בנים נועצת בה עיניים, אבל זואי כבר מומחית
בלנפנף ערסים בלי להגיד אפילו מילה. אבל- יש אחד שהיא נתקעת
עליו. "לעזאזל" היא חושבת לעצמה, "הוא נראה לי ערס אבל... הוא
רוקד ממש יפה". הערס מתקרב. הכל תוך כדי תנועה. הם מתחילים
לרקוד ביחד. מתקרבים לאט לאט וזואי- טיזרית מקצוענית- מתרחקת
בכל פעם שקרוב מדי. בסוף זה קרה. הם התנשקו. תחושת הפתעה גמורה
נפלה על זואי. הרבה מאד זמן לא נישקו אותה ככה. איזה אבסורד:
באמצע דיסקוטק עם ערס. ואולי הוא לא?

השעה 00:30 בלילה. הלילה עוד צעיר אבל אחרי 3 שעות של ריקודים
אפילו זואי התעייפה. מאיזושהי סיבה לא ברורה היא שולפת את
הפלאפון של הבחור מהכיס האחורי שלו, משאירה לו את המספר שלה
והולכת.
חמש דקות אחרי- זואי נכנסת למכונית ואומרת לחברה שלה "אני לא
מאמינה, איזו טעות פטאלית. אני ממש מקווה שהוא לא יתקשר".

 
כמובן שהבחור מתקשר. אפילו כמה פעמים, כי קשה לתפוס את זואי-
היא תמיד עסוקה. הוא משאיר לה הודעה, מקווה שתתקשר בחזרה.
זואי- אך ורק מתוך הסקרנות הידועה שלה- מחזירה לו טלפון.

"הוא פשוט מקסים! אנטיתזה מוחלטת לערס. איך בכלל יכולתי לחשוב
עליו כזה דבר?! הוא רגיש וחמוד, מצחיק וקליל, עמוק yet ילדותי
באופן מקסים. אני חושבת שאני יכולה להתאהב בו... כן, אני
יכולה."

חלקכם אולי חושב לעצמו בנקודה זו- "רגע, מה קורה פה? לפני שניה
היא לא שמה עליו ועכשיו היא מתאהבת בו? מה הקטע?". אז בשביל
הסדר הטוב (ובשביל האיטיים וחסרי הדמיון מביניכם) נעשה את זה
בכמה נקודות קצרות:
שיחת טלפון אל תוך הלילה, כמה פגישות לוהטות שכללו כמות נחמדה
של אלכוהול, הצעת חברות (מצידו כמובן) במועדון שבו נפגשו וככה
עשינו פאסט פורוורד לבערך חודש אחרי. אתם איתי?
אז עכשיו הם חברים. זואי כבר ירדה מהפוזה שלה ונכנסת עמוק יותר
ויותר לקשר הזה. היא כבר מדמיינת איך הוא הולך להתפתח ואיך בן
(זה החבר) מתאהב בה עד כלות נשמתו.

"פיות קיימות. הן מסביבנו כל הזמן. אני למדתי שצריך רק להקשיב
בריכוז ואז הן נגלות לעיניי- קטנות עדינות וזוהרות עם הכנפיים
השקופות שלהן. והן שומרות עלי. הן הביאו לי את האהבה בצורתו של
בן, והן עכשיו רוקמות מחוטי זהב עדינים את הקשר המתהווה
בינינו. אני מאוהבת."

"הוא לא מתקשר. הוא לא מתקשר! הוא לא מתקשר!!" זואי צורחת אל
תוך פומית הטלפון כשבצד השני האפרכסת מתרחקת מאוזנה של דנה-
חברתה הטובה של זואי. "למה הוא לא מתקשר?" מייבבת זואי ועיניה
מתעננות מדמעות. זואי החזקה. זואי היפה. זואי מלאת הבטחון
העצמי. זואי גור כלבים מדובלל ותועה אחר פטמת אימו האובדת.
ואז הוא התקשר. בטח התקשר- התקשר כדי להגיד לה שהוא לא מתאהב
בה ושהקשר הזה לא מתפתח לשום מקום. שהוא באמת ניסה והיא באמת
בחורה נחמדה והוא גם ממש רוצה להשאר איתה בקשר- אבל לא כזה.
בחורה נחמדה... תגידו לי אתם אם זואי היא מסוג הבחורות
הנחמדות. לא נראה לי.
דנה: "הוא אידיוט. אימבציל ילדותי ומפגר. הוא לא רואה מה יש לו
בין הידיים?! עזבי, הוא לא שווה את זה."
אמא של זואי: "לא רציתי להגיד, אבל לא חשבתי שזה יחזיק הרבה
זמן. ממתי את יוצאת עם בנים בגילך? חוץ מזה- את לא מאוהבת בו
באמת, נכון?".
"לא...לא ממש" - נאנחת זואי ומסיתה את עיניה לריצפה.

"כל פעם זה קורה מחדש. ואני לא לומדת! אני והפיות המפגרות שלי,
אני והאמונה שלי באנשים. טיפשה! למה אני נותנת את הלב שלי שוב
ושוב לאנשים זרים שיכולים ללעוס אותו ולירוק כמו ששחקני
בייסבול עושים עם טבק? אנשים זרים שאני חושבת שהם האהבה הבאה
שלי. האהבה האמיתית. אין כזה דבר! לא עוד! אני ואהבה גמרנו!
יום אחד הם יבינו, כל האנשים הזרים האלה. הם יבינו מה היה להם
ביד והם יחזרו בזחילה ויתחננו לאהבתי. ואני אסרב. לא עוד."

"יש פיות. באמת. הן קטנות, עדינות וזוהרות, ויש להן כנפיים
שקופות כאלה. הן שומעות את משאלות ורחשי הלב שלנו, הן מביאות
לנו אהבה, הן שומרות עלינו. אף פעם לא ראיתם פיה? באמת?
אתם כנראה עסוקים ברעש של חיי היומיום האפורים שלכם. לקום,
ללכת לעבודה, להתעצבן על הבוס, להתקע בפקקים, לחזור הביתה
ולהתעלם מהמשפחה שלכם- כי כולם שם הרי נודניקים.
אתם עיוורים. אתם מתים. איבדתם את התחושה. על מה אני מדברת? על
התחושה של להיות בחיים. לחוות כל רגע ורגע כמשהו קסום. הכל
שרוי באהבה. הכל שרוי בשלווה. הכל מושלם.
אני מרחמת עליכם.. אתם לא רואים את זה.
תפתחו את העיניים!

"זואי. זואי תתעוררי חמודה." זואי פוקחת עיניים אדומות מקושטות
בעיגולים שחורים ממתחת. עוד פעם האישה הלבנה.. "זואי חמודה,
אני משחררת את הרצועות ואנחנו בולעות את הכדורים הקטנים בלי
לעשות בעיות, בסדר חומד? ואם תהיי ילדה טובה, אנחנו אפילו נצא
לטיול בגן ונבקר את הפיות שלך- טוב?"
אין לה כוח להתנגד. התרופות הפכו אותה לחלשה. ובעצם- רק דבר
אחד עובר לה בראש:
"האישה הלבנה הזאת ממש טיפשה. למה שאני אצא לגן לבקר פיות? מה
עובר עליה? דפוקה בשכל.. היא לא רואה שיש כאן אחת ברגע זה?
יושבת לי ממש על הבטן... פיה קטנה, עדינה וזוהרת עם כנפיים
שקופות..."