זה התחיל בויכוח סתמי בבוקר. קמתי מאוחר ולא הספקתי לרדת
למכולת לקנות חלב וכשאין חלב - אין קפה. היא תמיד עצבנית בבוקר
לפני הקפה, והבוקר לא היה בכלל.
יצאתי מהר למפעל, גם בגלל שאיחרתי וגם בגלל שרציתי לברוח, אני
כעסתי והיא כעסה, והכל בגללי. בסביבות הצהרים היא התקשרה
להזכיר לי שליונתן יש אסיפת הורים בערב, שהיא רוצה שניפגש שם,
ושאני לא אעז להתחמק מזה "זה גם הילד שלך אתה יודע!". אז
זכרתי?
כמובן שלא. כמו בכל יום מצאתי את עצמי בערב בפאב של טמיר מול
בקבוק בירה. אחר כך עוד בקבוק. פתאום היא התיישבה לידי, אפילו
לא שמתי לב אליה קודם. אמרה שקוראים לה מיכל, "אלי" עניתי. היא
לא הייתה יפה במיוחד, נמוכה, שיער שחור ארוך, חזה קטן, הישבו
היה נחמד אבל בסך הכל לא בדיוק הסגנון שלי. אבל היא התיישבה
פה, ללא הזמנה, מה יכולתי לעשות לגרש אותה?
הזמנתי עוד שני בקבוקי בירה, אחד לי ואחד לה. היא סיפרה שהיא
לומדת באוניברסיטה, סטודנטית לספרות, ורוצה לעשות תואר שני
במיתולוגיות עתיקות או משהו דומה (ואני בקושי עם תעודת בגרות).
כשכבר לא יכולתי להקשיב לה, קמתי והודעתי שאני קופץ לרגע
לשירותים. "להצטרף אליך?" שאלה עם מבט בעיניים שלא השאיר מקום
לספק.
אני אפילו לא יודע איך שמעתי את הטלפון ברעש שהיה בפאב, אבל
מולי, שחור על גבי ירוק, המסך הקטן מודיע לי "אני יוצאת עכשיו
מהבית, ניפגש שם עוד רבע שעה".
התנצלתי בפני מיכל ויצאתי החוצה. ניסיתי להתניע את הרכב והוא
בעקשנות מסרב. זה לקח כמה דקות אבל בסוף זה הצליח. טסתי לכיוון
בית הספר של יונתן. לא שתיתי הרבה באותו הערב, רק 5 או 6
בירות. פתאום ראיתי תמרור עצור, לא ראיתי אותו קודם. אני מטר
מהצומת, על 70 קמ"ש, לא הספקתי אפילו להעביר את הרגל מהדוושה
של הגז לברקס.
פגעתי ברכב אדום. האנטנה העקומה לא השאירה מקום לספק. הסטתי את
המבט למושב הנהג, ריתי את העיניים שלה מביטות בי מלאות אימה.
הזמן עצר.
לא יכולתי לעשות כלום מלבד להתבונן. המבט של רעות, החיוך של
יונתן... החיוך של יונתן.
אני לא יודע מה קרה אחר כך, או כמה זמן הייתי מאושפז בבית
החולים. הרופא ששחרר אותי לבסוף אמר שהיה לי מזל. קיבלתי את
הכסא הזה והפניה לטיפולי פיזיותרפיה. מזל?
פעמיים הייתי שם. התגלגלתי פנימה לאט, מרגיש לא שייך. צעירונת
בשם שני עזרה לי לעבור מהכסא לשולחן הטיפולים ולאחר הטיפול
לבריכה. תמיד עם חיוך על הפנים, עם הערצה מסוימת על כך ששרדתי
תאונה כל כך קשה, ותמיד המבט האחרון של רעות ליווה את הטיפול.
בפעם השלישית הגעתי עד המרפאה, סובבתי את הכסא וחזרתי הביתה.
יותר טוב כאן עם התמונות שיונתן מחייך ולרעות יש מבט אוהב על
הפנים. אין טעם להיות מסוגל ללכת כשרעות ויונתן לא יכולים
אפילו לחייך. תמיד חינכו אותי לקחת אחריות, אז זה מה שהחלטתי
לעשות. אני טועה?
שאלוהים ישפוט אותי.