אימצתי את צליל השריקה הנוצר עקב סבסוב המתכת החותכת את
האוויר.

משך השריקה לא היה רב, שנייה, או אולי אף פחות, את באותו המטבע
רק מצידו השני היה זה נצח, מסטיק ארוך ודביק אשר לא ניתן
להיפטר ממנו מרוב שהוא תפל, לעוס, ועבש. אנחה יצאה מפי, פילחה
את שפתיי, מנהיגה רטט בגופי ומשחררת את שארית האוויר הנותר
בראותי. כל הניקוטין והרעלים נפלטו החוצה, בלתי נראים בעלטה
השוררת סביבי, ייגעים וחותרים להגיע למעגן מבטחו של הירח שרק
אורו הרציני והנוקב משקיף על העולם, ומותירים בי ריק עמום שלא
יתמלא שוב--לא באוויר, לא בחוכמה, לא בצער, ולא בחמלה.

מכאן והילך ראותי רק יצטמקו ויצטמקו עד אשר יהפכו לחלקיקי אבק
פריכים ומתפוררים הינשבו עם הרוחות הכאותיות סחור סחור סביב
כוכב הלכת, מעל לאמא אדמה, רק למצוא את עצמם חוזרים חלילה
בשגרתיות מעייפת לאותה נקודה בדיוק ממנה נסחפו.
לעולם לא נח ולעולם לא שקט, גם האבק מטרטר ממקום למקום, מחיים
לחיים, מקיץ לחורף, מגשמים כבדים לגשמים כבדים יותר; הופך
לבוץ, נרמס על ידי חלקיקים חסרי חשיבות אחרים, כמוהו, בעל אופי
סקרן, מתייבש ומתחיל את מחוגו הנצחי שוב.

הנוזל החמים התפרץ בשאגה החוצה, מודה בבלבול לסביבה המיידית
בנאום מרגש על שחרורו, אך עד מהרה מבין במה מדובר, שב ונדבק
לרקותי, עדיין מפוחד לצאת לחופשי. תוך איבוד כל קשר להגיון,
הנוזל מחפש בהיסטריה מוחלטת חור לחלחל דרכו חזרה פנימה, להמשיך
את המעגל. משלא מוצא את מבוקשו, מיואש ונבגד, במחאה נוטף מטה
ולוקח עימו כל זכר להשתקפות אור יהיה אשר יהיה. הברק היחידי
שניתן לראות נוצץ בצבע אדום מתגרה.

לא הייתה מנהרה ומן המשתמע גם לא היה אור בקצהה.
חיי לא התפרשו לפני, הזכרונות הטובים לא שבו וצפו על ים
מחשבותי.
לחישה, שריקה, אנחה, שקט.

המערבולת הרגשית דעכה בדיוק באותה שנייה שהגוף צנח לקרקע,
מחזיק את המכניזם האכזרי בידו, אצבעו דרוכה על ההדק.

לא תדעו מה הלאה, וגם אני לא. אך בפעם הראשונה נשמעה תפילה
אמיתית, עוצמתית כמנטרה, מרחש פעימת הלב האחרונה של גוף
זה--שהשינה הקרבה תהיה מתוקה ונטולת סיוטים.