זה היה מזמן, בשנה השישית לחיי. עוד בתקופה שהיינו משפחה שמחה
ושלמה. אבא עוד לא שתה, לאמא היו את המשקפיים עם המסגרת השחורה
המזעזעת הזו, לאחותי עוד היה פוני ואני בכלל לא חשבתי על העתיד
או העבר, אז באמת חייתי את היום בלי פילוסופיה מיותרת.
כל שבת כמעט הייתה המשפחה המאושרת הזו (הכל כך רחוקה) יוצאת
לפיקניק במסגרת של המשפחה המורחבת יחד עם הדודים ביער. אחותי
והבן דוד הגדול ("האחים הגדולים") היו תמיד נעלמים להם אחרי
איזה "שישליק" אחד וכשאני והבן דוד הקטן ("האחים קטנים")
רצינו להצטרף אליהם הם אסרו עלינו בטענה שזה העץ של הגדולים,
לנו אסור ללכת לשם.
באחת השבתות החלטנו לעקוב אחריהם, לראות את העץ של הגדולים.
כרגיל הם אכלו שישליק אחד ויצאו לדרכם, מיד אחריהם גם אנחנו
הקטנים. בלי שהם יבחינו בנו עקבנו אחריהם עד לאותו עץ נשגב,
בהתחלה לא הבנתי מה הם כל כך התלהבו מאותו עץ זקן שככל הנראה
עמד שם כבר כמה עשרות שנים טובות, אם לא מאות.
כמובן, ברגע שהם הבחינו בנו הם צעקו עלינו וגערו בנו על שעקבנו
אחריהם, טענו שההורים מאוד ידאגו לנו, ומיד הובילו אותנו חזרה
לשולחן הפיקניק.
מאותו יום בעצם פרצנו את מחסום "העץ של הגדולים" וזה כבר הפך
להיות "העץ שלנו". בכל שבת שהיינו מגיעים כל המשפחה ליער, אחרי
שישליק אחד או שניים פנינו כולנו אל העץ, שם שיחקנו, טיפסנו.
היינו מאושרים.

השנים עברו, התדירות של הפיקניקים האלו ירדה, אך בכל פעם
שביקרנו ביער ביקרנו גם את העץ שלנו.
לפעמים הייתי הולך לבדי אל העץ, עם הכלב שלנו, או בלעדיו,
מתיישב תחת צלו הנצחי ומהרהר לעצמי. צופה על הנוף הקדום שהשתרע
לרגלי, לפני כל הקניונים, האצטדיונים ושאר הבניינים שיש שם
עכשיו. פשוט מסתכל על פשטות העולם; ההרים מכוסי העצים, הרמות
הקרחות, העמק הצר שתחתיהם, ופסי הרכבת שבעמק, שכבר שנים שום
רכבת לא עברה עליהם.  פשוט הייתי שוקע ביופי שהתפשט שם למולי.


באחת השנים נפל עלינו חורף קשה, כל העיר הייתה מכוסה בשלג,
שיחקנו, השתוללנו ונהנינו מכל רגע. באיזשהו מקום מאחור ריצדה
המחשבה בראשי, מה עם העץ שלי? האם קר לו, האם הוא בודד, הרי
מזמן לא ביקרתי אותו. האם הוא בכלל יצליח להחזיק מעמד בחורף
הזה? כמובן ברגע שמזג האוויר (ואמא) אפשרו לי רצתי אליו. בכל
היער היו עצים צעירים וחזקים ממנו שרועים על הקרקע, עצים
שנכנעו לחורף. אנחת רווחה נפלטה מפי כשראיתי אותו עומד גאה
כתמיד ענפיו פרוסים לצדדים כאילו קוראים לי "בוא. בוא תטפס
שוב". כמעט רצתי אליו לחבק אותו.

בבי"ס למדנו את הסיפור "העץ הנדיב", ובראשי תמיד ריצדה המחשבה
שגם לי יש כזה עץ שאוהב אותי, שלא יעזוב אותי לעולם. שתמיד יתן
לי כל שארצה. בלבי אמרתי שאני לא אהיה כזה חסר הכרת טובה כמו
הבחור בסיפור. אני לעולם לא אאכזב אותו, תמיד אתן לו כמו שהוא
נותן לי. אני ידעתי שהוא העץ הנדיב שלי.

לפיקניקים כבר הלכנו רק באירועים מיוחדים כימי הולדת, "האחים
הגדולים" כבר לא היו הולכים לעץ, וגם בן דוד שלי כבר שכח ממנו,
רק אני הייתי הולך אליו, לבקר אותו.
באותו זמן הכרתי את אהבתי הראשונה. וכשהכרנו מספיק טוב החלטתי
שהגיע הזמן להכיר לה את העץ שלי. הפעם הראשונה שהצהרתי בפניה
את אהבתי הייתה תחת חסותו. באותו הרגע הוא הפך להיות העץ שלנו.
את שמותינו חרטנו על העץ שיהיה לזכר עולמים כאהבתנו.
אף שאהבתנו אכן החזיקה מעמד זמן רב, היא לא החזיקה לעולמים.

בתקופה זו של אירועים רבי חשיבות בחיי, תדירות ביקורי פחתה.
אבי הפך להיות בלתי נסבל, ומשפחתי השמחה החליטה להיפרד.
השארנו את אבי מאחור ופנינו לחיים חדשים; רק אימי, אחותי ואני,
בבית חדש, מעט רחוק יותר מהעץ. ואף שלא חשבתי על זה במודע
השוויתי את עצמי לבחור חסר הכרת הטובה מהסיפור.
את חברתי הבאה כבר לא לקחתי אל העץ, הפיקניקים כבר כמעט ולא
היו קורים, וכבר אף פעם לא בהרכב המלא של ילדותי. אחותי עברה
לגור עם חבר שלה, הבן דוד הגדול גם התחיל את חייו עם מישהי,
הבן דוד הקטן בכלל עבר לעיר אחרת, והוריו לארץ אחרת. את אבי לא
ראיתי מספר שנים, והעץ נשאר בודד כמוני.

עכשיו, כחמש עשרה שנה לאחר שראיתיו לראשונה החלטתי לשוב
ולבקרו.
הנוף כבר לא היה אותו נוף. לפתע צצו להן שכונות מגורים חדשות
איפה שהיו פעם היערות על ההרים, איזשהו מפעל קם על הרמה הקרחת,
בעמק פתחו גן חיות חדיש ורק פסי הרכבת הוסיפו עליהם עוד קצת
חלודה.
שמה של אהובתי כבר דהה מהעץ, ורק שמי נשאר עליו חרוט עמוק,
כאילו לעולמים.
ישבתי תחת צלו הנצחי והרהרתי לעצמי על כל אותן שנים שעברו,
והוא עדיין עומד לו שם גאה, עדיין נותן את פריו, כמו שעמד כך
עשרות שנים, ואולי אפילו מאות. וכך הוא גם ימשיך לעמוד עשרות
שנים נוספות, או אולי מאות.
העץ הנדיב שלי.