1.
שתי דמויות נעו מתחת לסל יחיד. שני גופים, בוהקים מזיעה,
לבושים במכנסיים קצרים בלבד. מתבונן חד - עין יוכל לראות את
השרירים נעים מתחת לעור באדוות אילמות, את הלסת נחשקת בריכוז
ונחישות, את טיפות הזיעה מתעכבות על כול עיקול  וקמט, מאיצות
ומאיטות ולבסוף צונחות אל האספלט. לי הם הזכירו את האתלטים
היוונים שהונצחו על כדים, קפואים לנצח בתנוחה מכווצת -
איברים, מוכנים לזנק, להטיל או לדחוק - אבל, מצד שני, אף אחד
לא שואל אותי.
באשר לי, חולצות הטורקיז הדוחות שהתיכון מנפיק לנו, אורזות
בכבוד את  הצמיגים שלי  ומעניקות לי חזות מהוגנת למדי. לגבי
הקורדינאציה, שעות כפויות  מול הפסנתר סידרו את בעיית ה"עין -
יד" המסורתית אבל לא
ריפאו את נטייתה של רגל אחת לחתוך את נתיבה של האחרת כמו נהג
ישראלי מזיע. ככה שהתירוצים שלי לבלות את שיעורי הספורט בצלילה
אל ווידויו של הומברט הומברט מובנים. אז למה אני כאן? בגללה
והיא, כמובן, בגללו ונדמה לי שכולנו מבזבזים את זמננו, אבל עצם
הישיבה במרחק כמה מטרים ממנה, מילאה אותי בתחושת התרגשות
מעקצצת,  עד שהמשפטים בספר הפתוח על ברכיי נערמו זה על זה כמו
קרונות נוסעים בתאונת רכבת, בלתי קריאים לחלוטין.
היא, תמר, גרה בבית מולי. שני בתים, תאומים סיאמיים, שהופרדו
על ידי כביש בשכונה שהיא כולה שגר אחד גדול של בתים.
אחד הזיכרונות המוקדמים שלי, לא הראשון אבל בהחלט זה שסימן את
השתלשלות האירועים מאז, הוא של הפעם הראשונה שנפגשנו. הייתי בן
חמש ושיחקתי בארגז חול עם דלי וכף, מקים ארמונות, מהמהם לעצמי
שברי משפטים ושירים שהושרו והתאיידו בנשימה אחת, כשהיא ביקשה
ממני להצטרף לארגז; היא דרשה:" תן לי להיכנס" ידיה על מותניה
ושפתה התחתונה קפוצה אל העליונה כדי להדגיש את הנקודה. אני
המשכתי לזמזם לעצמי, לא מודע לאיום המתקדר מעל לראשי. כשהבינה
שתגובה היא לא תוציא ממני, נכנסה לארגז, בעטה בארמון החול
ושפכה עלי את הדלי.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

היום ההוא הסתיים במערכת ארמונות שעיצבתי, כשהיא מצידה מספרת
לקהל שומעיה ( אני ) על נסיכה אחת ( היא ) והממלכה שלה שהתבססה
על שלושת ההיכלים דמויי - הדלי ששיקמתי.
בתריסר השנים שעברו מאז, הייתי כלי קיבול לכל הסודות, התככים
והתיאורים שרצתה לאפסן בי, הייתי נער שליח כפוף לגחמותיה,
הייתי מורה וסופר צללים שדאג למלא את מחברותיה, מזכירה ומלביש
ויותר מכל, המעריץ הגדול ביותר שלה, חרישי וכנוע .
אולי ידעה ואולי בחרה, בחוש השישי שלה, להתעלם ואולי הייתי
גורם כל כך קבוע ויציב בחייה, כמו כורסאה ישנה ונוחה, עד שלא
טרחה מעולם לציין לעצמה שאני אדם נפרד, בעל תחושות ורגשות
משלו. לי, לפחות, זה לא שינה דבר. כשהיינו קטנים, נוכחותה לבד
הייתה מספיקה למלא את ימיי ועם ניצני התפיסה החברתית הראשונים
נמלאתי הכרת תודה על שפתחה בפני דלת אל עולמם של האנשים
הנכונים; לא יותר מחרך צר, שהייתי צריך לדחוק לתוכו את רגלי
כדי להשאירו פתוח, אבל עדיף להיות זבוב על קיר במסיבה אחת
בחצרה, מאשר לבלות  ארבע שנים בחברת האריסים: נערים חיוורים
ומגושמים, לבושים בבגדים שאחיהם הגדולים זרקו, עם קלסרים
מתויקים וכתב מסודר ונקי, שעסוקים בלבזבז את חייהם בהקמת אתרים
ובבהייה
עגולת - עיניים בבנות כיתתם, שלא ידעו שהם קיימים. אני הייתי
אמור להיות חלק מהם -  פרחי הקיר של התיכון, אלו שבספר המחזור
שמורה להם ברירת המחדל: " משה שלנו בחור חביב..." משה שלנו הוא
צל - אדם. אין  לנו מה לכתוב עליו. לא דיברנו איתו כל התיכון.
הוא לא מעניין. לפעמים, ברחבה אדומת הלבנים, בהפסקה, כששיחה
הייתה נודדת ממני והלאה הייתי מגניב מבטים מלאי רחמים וחרדה
אליהם, תמיד בחבורות של שלושה - ארבעה, במכנסי קורדורוי או
ג'ינס שחורים, מסגרות משקפיים מרובעות עם אפיל של וועדת החוץ
והבטחון, מארזי דיסקים צרובים וספרי כיס של זיליאזני. אותו מבט
וודאי שולח אסיר לשעבר, כשהוא חולף ליד הכלא בו שילם את חובו
לחברה - מלא צער על הכלואים אבל גם מלא חשש מפני האפשרות
שיחזור לשם יום אחד. אני יודע שאני יכול לחזור לשם, אנשים כבר
נשללו ממעמדם לפניי. חריגה אחת מהתקנון הלא - כתוב ואני בחוץ.
השליכוהו לבור...

הכדורסל חלף ליד ראשי בוווווש נמוך וקטע את מחשבותי. חשבתי
לזרוק את אותו חזרה אל איתי אבל ידעתי שהכדור יהיה קצר
מדי,יפול על המדרגות הראשונות ויתגלגל מהמגרש עם שאריות הכבוד
העצמי שלי. דילגתי כמה מדרגות מטה, לעבר תמר ומסרתי את הכדור
לעמית, שהיה העתק גבוה יותר ובלונדיני פחות של איתי. שניהם
חזרו לשחק, לא לפני שאיתי שלח חיוך מתוזמן היטב לעבר תמר.
אלוהים, הבחור הזה משתמש בחיוך שלו כמו בטורפדו. תמר החזירה לו
חיוך. בול פגיעה.
איתי היה מקור התעניינות החדש של תמר - 5 יחידות פיזיקה?
מכונית משלו? יום סיירות? הוא עמד בכל הקריטריונים. הם נפגשו
ב"קקטוס". הוא בא עם חברים והיא באה עם חברות ואחרי שסקרו אחד
את השני בשביעות רצון, שתי החבורות חגו אחת סביב השנייה במעגל,
כמו בסיפור הפרברים. חסרה רק הקשת האצבעות. מתוגבר בשלוש בירות
הוא אזר אומץ וניגש אליה: " את בכיתה של יפעת?". התחלה מהוססת,
אבל היא העמיסה את השיחה על כתפיה הדקיקות וסחבה אותה בחינניות
עד לקו הגמר, צוחקת במרווחים המיועדים לכך, מקפידה על קשר עין,
לפעמים קרובה אליו מספיק כדי שידה החשופה תבריש את כתפו.
יכולתי לראות אותו רועד ממרחק חמישה מטרים. אחרי כמה סבבי
ריקודים וכמה טקילות, הוא נתקע, עייף מדי, שיכור מדי ומתוח
מדי. הם היו שפוכים על ספת עור ממורטת בפינת המועדון. הוא הביט
בה כמו קוסם ששלח את ידו אל תוך המגבעת רק כדי לגלות שנגמרו לו
הארנבות. בדמיוני המתודלק, ראיתי את הקיסרית, צחורת
גלימות,מביטה מטה אל הזירה והגלדיאטור פוער זוג עיניים
מבוהלות, פניו מכווצים בציפייה נוראה, שפתיו המבוקעות נפשקות
בתחינה אילמת והיד הקיסרית הענוגה מתיישרת והאגרוף נקמץ
והאגודל שלוח לפנים ואט אט מתרומם. תמר רוכנת לפנים, ראשה מוטה
מעט הצידה והיא נושקת לו ברכות ולפני שהיא לוקחת אוויר, היא
מניחה לשפתיה להשתהות על שלו. מקצוענית אמיתית. איתי מתפרק
עכשיו מכל החששות והמתח, תומך את עורפה ביד אחת ומניח את
השנייה על שיפולי המותן שלה, מסתובב אליה ואני יכול לראות רק
את הגב שלו כשהוא מועך אותה אל הספה.

המשחק התחדש. מרחבת האופנועים התקרב אלינו היחצ"ן, במדיו
העליזים, בצעדים הבטוחים של שליח הנושא באמתחתו בשורות טובות.
הוא ניגש אל תמר ופמלייתה והחל בשיחה לא מחייבת על המסיבה של
שבוע שעבר. כן, היה פיצוץ, הפעם יהיו שתי רחבות וגם שנות
השמונים ואז הוא שלף את מלבני הכרומו המבריקים שהופכים את כול
השבוע לכדאי. תמר לקחה את ההזמנות ולחצה לו את היד בלחיצה כזאת
של בנות, שבה הבן מחזיק לבת את כף היד ברפיון והיא מחליקה אותה
אט החוצה והוא המשיך ועלה במדרגות הבטון ובמשך כל שלוש המדרגות
הוא סקר אותי כדי לבדוק אם אני ראוי - הזמנה. בוא נראה, הוא
אמר לעצמו: יושב לבד, עם ספר, נעלי ספורט וחולצת ביה"ס - -
איי דונט ת'ינק סו. הוא חלף לידי כמו כדור סל, בוווש נמוך
והמשיך בדרכו כדי להכתיר שוב את הרוזנים והברונים והנסיכים של
מקיף ד' בכתרים צבעוניים שיש עליהם את סימון הדרך לקקטוס גם
מת"א וגם מחיפה.

המשחק נגמר ורומוס ורומולס הלכו להתקלח. תמר ניגשה אליי,
התיישבה ונאנחה.
" היי"
" היי"
" כמה קיבלת במתמטיקה?"
" 80"
" וואו. אני צריכה שתסביר לי על הפרבולות. "
" סבבה. כשנחזור הבייתה."
היא שלפה הזמנה ונתנה לי אותה. הכיתוב הבטיח שתייה חופשית
ו-וורסטליות מוזיקלית שכללה גם האוס וגם טראנס וגם MTV וגם
אלטרנטיבי(!).
" נראה בנזונה. " היא ניסתה לשכנע אותי.
" כן. "
" אז אתה בא? "
ברור שאני בא אני לא אפסיד בחיים הזדמנות לראות אותך בבגדים
הכי יפים שיש לנסיכות רוקדת צוחקת נהנית עד השמיים לפעמים
אפילו רוקדת איתי קצת כדי לתת לי הרגשה טובה וגם שתייה עד שלא
זוכרים איך קוראים לך וצריך לגרור אותך ולזרוק אותך הפוך לגמרי
בבית ואתה זוחל ומתעלף על המיטה -
" כן."


2.
תמר בכתה. זה היה ברור. היא שכבה על המיטה הגדולה שלה, מוקפת
בנייר טואלט מעוך ובהתה בטלוויזיה. כשהתקרבתי יכולתי לראות את
האדמומיות הקלה על אפה והרעד הבלתי נשלט של שפתה התחתונה.
התיישבתי על קצה המיטה.
" מה קרה?"
" כלום."
" נו באמת..."
" אני ואיתי תכננו לצאת לסרט אתמול ושעה לפני הוא מתקשר לבטל
כי דודים שלו מגיעים לביקור מבאר שבע, אבל אני יודעת שהחרא יצא
עם איזה בחורה מהטכנולוגי. איך הוא מעדיף איזה פרחה מטומטמת
עליי?!"
" הוא אדיוט."
" אמרו לי שהיא בכיתה י'."
" תקשיבי, הוא לא מבין מה הוא מפסיד. אם הוא מעדיף לצאת עם
פרחה קטינה מהטכנולוגי הוא פשוט לא שווה את זה, נכון?"
היא התרוממה על מרפקה ובידה השנייה אחזה בידי בכוח.
" אני יודעת מה נעשה. ביום שישי נלך לקקטוס ונרקוד ונשתולל כמו
שאף פעם לא השתוללנו ונשכח ממנו לגמרי ואם אפשר גם נוציא לו את
העיניים לגמרי."
" נוציא לו את העיניים עד שידמם."

שקעתי אל תוך "פוף" מהוה ומסריח מעשן ובהיתי לפנים. אם אתה לא
דלוק או שתוי העומס החושי במסיבות האלו יכול להכריע אותך עד
אוטיזם. האורות הקודרים הבהבו אחת לביט -  מאה עשרים פעם בדקה,
מעניקים לחלל איכות של סרט אילם, פורסים כל תנועה לאלפי תמונות
סטילס יחידות שמתחברות חזרה לחיקוי חסר של המציאות. אי אפשר
לשמוע כלום, כלומר, קולטים מוזיקה אם מתאמצים, אך היא כל כך
עוצמתית וסטריאופונית, עד  שהצלילים לא מתלכדים לכדי מכלול
קוהרנטי ורקיד. בכל מקרה, אי אפשר לשמוע צלילים אנושיים -
צחוק, מחיאת כף, לחישה אוהבת, אלא אם מישהו צורח אותם לתוך
האוזן שלך. ככה ישבתי, המוזיקה נדחקה לירכתי הראש וצפיתי
בחברים שלי משתוללים בלי להשמיע קול, מופיעים ונעלמים בין מטחי
האור ושיטוטי הזרקורים, נבלעים ומוקאים ע"י עשן סינתטי, מניפים
סטיקלייטים באוויר -
הם באקסטזה ואני אחוז קבס מהתמונה הגרוטסקית ומיותר מדי בירות.

זה לא היה הוגן מצידי לשפוט אותה - סמוקה ומזיעה, עיניים
מימיות ( היא בטח הייתה על משהו ), צורחת ומחייכת, קופצת
ומתעוותת, לא בדיוק אידיאל יופי. אבל לה לא היה איכפת; היא
הייתה בטוחה בעצמה מספיק כדי להתפרק לחלוטין עד לספאזם
ניאנדרטלי ואז לאסוף את עצמה מחדש, קרה ונחשקת, דקה אחרי.
הראייה שלי יצאה מפוקוס ודמויות החוגגים התמזגו עם העשן והבזקי
האורות לאריג פרסי עליז וסוריאליסטי. זה היה סימן לעוד משקה
לחיזוק. ניגשתי בצעדים מדודים אל הבר, מצטער לפתע על הבחירה
הסתמית שלי בתחילת ערב, סוודר בורדו חסר צורה. בגדים חסרי צורה
יוצרים אנשים חסרי צורה. הברמנית הייתה גדולה מאתנו בשנתיים,
זכרתי רק שהייתה ספורטאית מצטיינת, כדורעף אולי. שיער בצבע חול
אסוף לזנב סוס מדויק על עורפה, פנים חלקות, מאופרות בחסכנות
וגופיית תכלת עם כתפיות ספגטי שהתירה לעולם ליהנות מכתפיים
שזופות ( איך, לעזאזל, היא כל כך שזופה באמצע החורף?!) ומקווי
המתאר של זוג שדיים חצוף. היא דיברה עם איתי, סנטרה שעון על
כפות ידיה במחווה ילדותית ועיניה היו תלויות בו כמו אוטובוס על
סף תהום. כשבחורות דיברו איתי, העיניים שלהן תמיד התרוצצו
בחוסר מנוחה מובך או שמבטן חלף דרכי בהחלטיות. אבל אני לא
מתלונן. בוחן בריכוז את חריצי העץ של הדלפק, הזמנתי עוד בירה.
נשענתי בנונשלנטיות שיכורה על הבר וינקתי מהבקבוק. איתי עשה
כמוני ולרגע נראנו כמו תאומים  - האחד שמנמן ואפל עיניים והשני
דרוך ואתלטי.
מבטי שוטט בין צלליות המאסה החוגגת, מתעקב על חיטוב נשי, עור
חשוף, פנים רעבות, מפושקות בזעקה או בצחוק או בנהמת אושר ומדי
פעם, מבט נפגש במבט וניצוץ של הכרה - אני רואה אותך, אני יודעת
שאתה שם.
איתי ואני הבטנו על אותם אנשים - אני ראיתי מה שהיה בעיניי
משתה ברויגלי והוא ראה את ההרמון שלו.
" היא לא מדברת איתי כבר כמה ימים." הוא פנה אלי, אבל עיניו
היו נעוצות בתמר.
" מי?"
" מי זאת יכולה להיות? תמר. דבר איתה שתחזיר לי טלפונים."
" זה לא יקרה אם תמשיך לצאת עם ליהי" נזכרתי בשמה של הפרחה.
זכיתי  במבט חטוף ממנו.
" זה לא עניינך. רק תזכיר לה שתיזכר בי." הוא הסתובב והלך.
אחרי שקשר לרגלי את ההודעה ושיחרר אותי לאוויר, לא היה עוד טעם
לשיחה. המשכתי להביט ברוקדים. ממש יכולתי להעביר את ידי על
הקיר השקוף שחצץ ביני לבינם, כמו פנטומימאי בחולצת פסים. תמר
רקדה עם מישהו מהשומר הצעיר, ידה האחת על עורפו, ידה השנייה
מתפתלת באוויר והיא מחככת-לא-מחככת את מפשעתה בירך הגברית בין
רגליה, עולה ויורדת עולה ויורדת בקצב קדחתני. היא זיינה אותו
עם העיניים, המבט שלה ממסמר אותו למקום. שוב מבטים. מיהרתי
לצאת החוצה אל הצינה העדינה של סוף מרץ, מפלס דרך בינות הגופים
המואפלים, שנידמו לי באותם רגעים של בדידות וטשטוש כמו מפלצת
אחת חסרת רגלים אך מרובת ידיים וראשים, הנושמת בריתמוס מהיר,
בחרחורים בהולים. נשענתי על קיר ההאנגר והקאתי בעוויות
מרעידות.

ביום ראשון הייתי עדיין תחת השפעת שרידי ההנג - אובר. נעתי
בעולם כמו אמודאי בחליפת צלילה משוריינת; הגוף זז כמה שניות
אחרי שפקדתי עליו, הייתי צריך לדחוף כל משפט במעלה הגרון וכל
צליל לווה בהד מתכתי.
בהפסקה עמדתי מול הלוקר שלי, מנסה להיזכר איזה שיעור מתחיל עוד
עשר דקות, כשחנה ניגשה אלי. המחנכת רכת הלב ורכת הגוף, הייתה
אישה גדולה וכבדה, חמושה במשקפיים כהים ולבושה בקולקציית אוהלי
קרקס, כאלו שבארנום היה משליך ברמונט כול עשר שנים. הפעם זה
היה אוהל מוויסקוזה בירוק - בקבוק על חולצה לבנה מכופתרת.
" מה שלומך?" התעניינה בדחילו ורחימו.
" בסדר" התעסקתי בעטיפת המחברת המרוטה, בעיקר כדי שלא תשים לב
שאינני מסוגל למקד את מבטי.
" אתה יודע וודאי, שפסח מתקרב והשכבה מתחילה בהכנות לטקס..."
היא שיחקה בהיסח דעת בשרשרת פנינים עמומה. כשלא זכתה לתגובה
האטה את קצב דיבורה והקפידה על דיקציה דידקטית כאילו היא מדברת
עם מפגר.
"... אבל אתה לא ניגשת לסיעור - מוחין..."
" יש לי המון לחץ בלימודים." היא הטתה את ראשה בהבנה.
" ובכל זאת, חבל לי שלא תתרום, ואני יודעת שיש לך מה לתרום."
אלוהים אדירים. היא המשיכה לרכז מאמץ.
" קשה למצוא בחורים בעלי כושר הבעה ואמצעה כמוך ויש לי הרגשה
שרק תרוויח מהתנסות כזו. חשוב לי גם לדעת שמישהו אחראי יהיה
חלק מההפקה ויעזור לה להתממש". Touche .
חייכתי חיוך מבויש,  ועניתי בקול רך " בסדר חנה, אני אגיע
לפגישה."
היא חייכה חיוך עגלי ותפסה את זרועי במחווה ידידותית מגושמת.
מבחינתה, היא מילאה את מכסתה החינוכית לשבוע. חנה הידסה במורד
המסדרון ואני חזרתי להיאבק באמנזיית הנעורים שלי.
" מה חנה רצתה?" תמר נשענה על הלוקר הצמוד אלי ושמרה על נימה
רשמית. היא הייתה מסוקרנת.
" סתם...שאעזור להכנות של הטקס."
" לא ידעתי שאתה שר ורוקד."
" אני לא. אני אבוא לפגישה אחת, אשתוק שעתיים ואז אף אחד לא
יצטער
  כשלא אגיע יותר. ככה כולם יהיו מרוצים."
" אתה יכול להגיד לא, לפעמים, במיוחד לשטויות שלה."
" מה זה משנה? אם העובדה שאני אשתתף גורמת לה להרגיש טוב עם
עצמה,
 למה שאסרב?" תמר משכה בכתפיה בהבעה משועממת.
" איך שאתה רוצה. אתה עדיין עוזר לי ללמוד לתנ"ך, נכון?"
" היום בשמונה."
מתמטיקה? ספרות? פחחות רכב?! כלכלה. שיעור כלכלה. האובך בראשי
החל להתפוגג. תפסתי מחברת וספר.
" תמר, אני חייב לעוף לשיעור. נדבר אחר כך."
במקום לענות לי היא התחילה לשיר את המנון בית הספר לתוך
מיקרופון דמיוני, בהגשה קדם אירוויזיונית ראוותנית. התרחקתי
לכיוון הכיתה במהירות, מאמץ את הספרים לחזי. נידמה לי שהעיסוק
החדש שלי הציק לתמר. אולי חששה להגמוניה שלה? הרגשה נעימה
הציפה אותי, תחושה זעירה של כוח, של מרד קטן ומתוק. הרשתי
לעצמי חיוך מרוצה.

ביום רביעי בין השעה החמישית לשישית תמר ואיתי חזרו להיות
ביחד. הבטתי בשניהם מתגפפים על ספסלי העץ של הרחבה האדומה, כמו
זאולוג שרואה להקת דגים מנצחת בטור דה פרנס. אחר הצהריים היא
הסבירה לי שהוא ניגש אליה עם זר פרחים מ-ד-ה-י-ם והסביר שהפרחה
היא בכלל טובה לחבר שלו ושבטח לא קרה בינהם כלום ועובדה שהוא
לא ראה אותה אחר כך יותר. זה הספיק לה. גם ככה היא הייתה לבד
יותר משבוע.

בפגישת העבודה הראשונה לקראת הטקס ישבתי על כיסא צדדי, משוכל
ידיים ומילאתי את הבטחתי לתמר. בפגישה השנייה משהו השתבש - אחת
מחברות היודנראט, רונית, הציעה שנשלב סרט קצר על כל אחד
מהמורים. אתם יודעים, הבחירות למועצה מתקרבות. ההצעה כל כך
עצבנה אותי עד שזרקתי לעברה שאפשר לחסוך את העלויות ולהשתמש
בפרומו של "אחוזת ראשונים". רחש מלווה בכמה פרצי צחוק חתך את
הכיתה. חברת מועצת התלמידים העכברית ירתה אלי מבט טעון זעם
אלקטורלי  " אז מה אתה מציע? ". הרעיון שלי ל"תעד" פגישת
מחנכים אנונימיים על סיפה של גמילה, התקבל. המשת"פית לא צייצה
מאז. שבועיים אחר כך, כבר יכולתי לציין בסיפוק שחסכתי לוועדת
ספר המחזור כאב ראש קטן - עבדכם הנאמן היה אחד מקבלני המשנה של
טקס פסח הממשמש ובא. אפשר יהיה למלא את 5 השורות הריקות ליד
התמונה הלא מחמיאה שלי. חזרתי מהדיון החמישי עם ראש מפוצץ
מרעיונות חצי מבושלים, פאנצ' - ליינים, מערכונים, כבר מתכנן את
הפריצה הגדולה שלי -   "ישראלי ראשון בסטרדיי נייט לייב!".
בעודי מגשש אחרי המפתח ליד הכניסה,  תמר קראה לי מחלון חדרה "
בוא, תעלה, אני רוצה להראות לך משהו."
קפצתי את המדרגות לעליית הגג שלה שתיים - שתיים. היא הושיבה
אותי מול הטלוויזיה הגרמנית שלה, זורחת כאילו כרגע הצילה את
העולם משואה גרעינית.
היא הכניסה את קלטת "בת הים הקטנה" לווידיאו, התיישבה לידי
מרוגשת וחסרת מנוחה כמו כלבלב רעב וחייכה אלי חיוך צופן סוד.
המסך המונוליתי ניעור לחיים ותמונה לא ממוקדת החלה להתבהר.
זיהיתי את חלון הכיתה שלי, מופשל תריסים. בתוך הכיתה ישב חיים,
המורה לכימיה. על חיים ישבה תמר. שאט נפש כמו בוץ עכור ומימי
הציף אותי. "מה זה?!"
" אתה זוכר את הנכשל שקיבלתי בכימיה, טוב, אז  ביקשתי לדבר עם
חיים
  ו..."
" מי צילם את זה?"
" איתי "
" איתי? "
" הוא חשב שזה יהיה מצחיק."
" מישהו אחר ראה את זה?"
" תשב בשקט, אתה מפסיד את החלק הטוב."
איתי הצליח סוף סוף למצוא את הזום והזוג המוזר ערך את הדביוט
הקולנועי הראשון שלו באיכות ביתית, עכשיו בחניות הווידאו
הקרובות אליכם.
תמר ישבה בחיקו של חיים, בחצי פרופיל אל המצלמה. מבטו של המורה
הטוב היה נעוץ בנקודה לא מסוימת בחלל, משקפי הקרן שלו מעוקמים
בזווית על חוטמו ופיו פעור בחוסר ישע. ידה הימנית של תמר נעה.
ידה הימנית של תמר נעה...תערובת מוזרה של דחייה וזיקפה הציפה
אותי. זה היה דבר אחד לשמוע את התיאורים הגרפיים שלה, אבל
לראות אותה בפעולה היה מעבר לכוחותיי.
למזלי, חיים גמר באנחה חלושה ואיתי התמקד בחדווה בנוזל שהכתים
את חולצתו המעומלנת. קאט. פרינט. מי אמר שאין קולנוע ישראלי
טוב?
" את מבינה מה עשית?"
" שיפרתי את הציון שלי פלאים?"
" אני לא צוחק, תמר"
" מה אתה, ג'ימני קריקט?"
" הוא יכול להיכנס לכלא על דבר כזה! את יכולה לעוף מבית
הספר!"
פני השיש היפים של תמר החלו להיסדק בעלבון ואכזבה - זוויות הפה
נשמטו, אובך אדום כיסה את הנמשים על גשר אפה והעיניים, העיניים
התנצנצו מדמעות של כעס, שהכרתי כל כך טוב.
" לך מפה! עוף!" היא צרחה וזרקה עליי כרית.
" תמר..."
היא ברחה אל השירותים ביפחות חנוקות ונעלה את עצמה. עמדתי שם,
המום ומתוסכל. ההבנה שבאיזה שהוא שלב נותרתי הרחק מאחור, מופרד
מבני מיני, צרבה אותי יותר מההצגה שלה. תמר שיפרה את הציון,
איתי חושב שזה מצחיק והחברות שלה, שבטח יודעות על העניין,
סותמות את פה. איפה טעיתי? מתי איבדתי אחיזה במה שנכון או לא
נכון? אולי הם אף פעם לא היו "בני מיני".
נקשתי על דלת השירותים.
" תמר, אני מצטער"
שתיקה.
" תקשיבי לי..."
כלום. יצאתי מהחדר. יצאתי מביתה. הטקס נשכח, נזרק לפינה כמו
כדורגל מפונצ'ר. איך אני אראה את הפרצוף שלי מחר בבית הספר?

אבל הראתי את הפרצוף שלי למחרת בתיכון. כאילו שהייתה לי
ברירה.
ניסיתי להתחמק, להצטמצם, להפוך לעוד פרצוף שטובע בים
האינדיווידואליזם,
ומחברותיו הם גם קרש הצלה וגם נחמה קטנה. אבל איך שנכנסתי
לכיתה, סיכומי החומר צמודים לחזי, כמו בת אולפנה שמנסה להסתיר
את ניצני נשיותה הראשונים, בצעדים קטנים, כדי לא להסתבך בחצאית
הג'ינס הכבדה, מי ניגשת אלי? נכון. אל הדוסית הקטנה והנבוכה
ניגשה תמר. מתוך החולצה הגזורה , כתפייה וורודה אחת של חזייה
זינקה בגאווה והקיפה את הקפת כתף - תמר הראשונה ( טוב, לא
הראשונה אם אתה איתי.) והג'ינס היה אמפליפייר בכחול צי לכול
החיטובים של אגן הירכיים שלה. היא הניחה יד ידידותית על כתפי
ואני פשוט נזלתי וזלגתי והתמוססתי וכול דבר שנוזל עושה אני
עשיתי.
" מה נשמע?"
" אה...בסדר"
" תשמע, אני ממש מצטערת על מה שקרה אתמול, זה היה מוגזם..."
" לא הייתה לי שום זכות לצעוק על..."
" זה לא משנה, זה לא משנה. הייתי צריכה לדעת שזה יפגע בך."
הרמתי אליה זוג עיניים גדולות ורטובות, כמו של מרקו כשמצא את
אימא. האם זהו הכ"ט בנובמבר שלי? האם הוכרתי כישות עצמאית,
בעלת הזכות להקים בית לאומי בי"א 5?
" אני מקווה שאתה סולח לי..."
" בטח, בטח."
היא חיבקה אותי. השערות שלה דגדגו לי את האף ומילאו את
הנחיריים בניחוח הכי מתוק ויכולתי להרגיש את הבטן החמה שלה
צמודה לשלי ואת השפתיים שלה על כתפי והלב שלי נפרס לפרוסות,
כמו פלחי תפוז, מרוב אושר. אם הייתי יכול ליפול לתוך טיפת
עינבר באותו הרגע, הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים, אפילו
שהיו זוכרים אותי שמן ולא מסופר. אז היא התנתקה ממני וחייכה
אלי והלכה להתיישב כי השיעור מתחיל, אבל זה כבר לא שינה דבר,
כי הייתי בהיי הכי גדול, ורעב עצום נבט בתוכי, כמו רעב של איש
ששכח איך זה להיות שבע וחתיכת לחם מסכנה שהוא מכרסם פורצת שוב
את סכר הצום והוא רוצה לטעום עוד ועוד בשיטפון מתגבר.

חיים הוריד את משקפיו וצבט את גשר אפו בעייפות. העדשות הכבדות
הטילו צל בהיר על ערמת דפי A4 מודפסים, מכוסים במחיקות
וסימונים בעט שחור.
" אני לא יכול להשתמש בזה"
" למה לא?" באמת שהשתדלתי לשמור על מבט מלובן וקול יציב.
הוא סילק את משקפיו והחל לצטט מהדף:
" נשאלת השאלה מדוע הוזמן צייד החתולים לבית הספר. במה פשעו
ההומלסים השעירים, שמגיע להם שמטורף עם פטישיזם לרובי אוויר
יוריד אותם אחד - אחד ויותר חשוב, אם הוא כבר כאן, מדוע לא
חיסל כמה מהבהמות שמתקבצות בחדר המורים, במסגרת  חוקי הגזע
החדשים של מקיף ד'." הוא הרים אלי מבט. " מה זה אמור להביע?"
" הכול במסגרת חופש הביטוי. זוהי ביקורת לגיטימית."
המורה מקארת'י החל להאדים.
" חוקי הגזע של מקיף ד'? בהמות?! אתה הגזמת לחלוטין, אדוני!
זוהי עילה להשעייה!"
מה יכולתי לומר לאדם שהסיבה היחידה להעמדתו בראש וועדת הפיקוח
של טקסי ביה"ס היתה ספר שירים שפרסם בגיל 23 בשם "בעירת
המגנזיום"?
( 45.95 ש"ח בכריכה רכה. הוצאה עצמית. להשיג בחניות הוינטג'
המובחרות.)
שיחקתי בסיכת ביטחון, מגלגל אותה בין האצבעות וממתין.
" תשמע, אתה באמת יודע לכתוב והטקס הזה עומד הרבה בזכותך, אבל,
אתה לא מצפה שביה"ס יעטה זפת ונוצות מול ראש העיר והמפקח
הראשי, נכון?
בוא נשכח שזה קרה ונעבור הלאה. כתבת מספיק קטעים מעולים.
בסדר?"
הנהנתי בלאות. כששלח את ידו ללחוץ את ידי, הפך את כוס- המים-
הקרים- עם - נענע שלו וכתם גדול החל להתפשט על חולצתו
המעומלנת, הולך ומכהה ואינו נספג.

מובס יצאתי מחדרו של המורה לכימיה, אל הרחבה האדומה, שטופה
באור המהסס של תחילת האביב ונעתי אל ספסלי העץ, מקום מושבה של
האריסטוקרטיה. התיישבתי ליד עמית  והתחלתי לעשות שיעורים
בספרות.
הוא פנה אלי "נו, איך היה אצל חיים?"
" הוא הוריד לי חצי מהקטעים."
איתי התערב " זה היה ברור שזה יקרה."
" מה כל כך ברור בזה?"
" אני מתפלא שחצי מהמורות לא התאבדו אחרי שקראו מה שכתבת
עליהם."
תמר צחקקה. " הקטע על יוכי ענק...הוא נשאר?"
" לא "
עמית נענע בראשו בהשלמה כמי שחווה מספיק בחייו כדי לקבל את
הטוב עם הרע " כל הזין. "
סגרתי את המחברת והוצאתי את " סיפור פשוט ". את התקדמותי
בעלילה סימן
שובר התשלום למסע לפולין.
" תגידו, כבר התחלתם לשלם לפולין?"
תמר, עמית, ליאת ואיתי הביטו אחד בשני כמו ארבעה חברי הקלו -
קלס - קלאן שנקלעו למצעד הגאווה.
תמר כחכחה קלות ואמרה " אה...לא בטוח שאנחנו באים, יש דילים
מיוחדים לדהב בפסח וזה הפסח האחרון לפני הבגרויות..."
גוש גדול כמו קניידלעך  החל להווצר לי בגרון.
" אנחנו מדברים על הנסיעה לפולין מאז כיתה ט' בערך."
" דברים משתנים...זה לא חשוב לי כמו פעם. "
ליאת החליטה לזרוק פיסת טריוויה לקלחת " סבא שלך לא היה
באושוויץ? "
" אני חושבת שזה מספיק לשנינו שהוא היה שם."
עכשיו תארו לעצמכם את יקירכם מנופפים אליכם לשלום מצוהר של
קרון רכבת, הצוברת מהירות תוך שהיא נפרדת מחיקה של התחנה
המוצלת ואתם רצים ביאוש, יד אחת מונפת באוויר, על רציף השיש
האינסופי ולעולם אינכם סוגרים את המרחק העלוב הזה. ככה אני
הרגשתי באותם רגעים וידעתי, ידעתי
שהמרחק הוא בלתי אפשרי מכיוון שרגליים אינן מתחרות בגלגלי רכבת
ואני לא יכול להתחרות בצוקהרות המנטליות שהאנשים האלה עושים
במרדפם הניצחי אחרי הג'ינס המושלם, היציאה המושלמת והחברים
המושלמים.
השיחה התגלגלה הלאה לעניינים יותר נחמדים משואת היהודים. תמר
שלחה אלי מבטים מודאגים מדי פעם, אבל אני הייתי עסוק בלרדוף
אחרי רכבות דמיוניות והחיים, כרגיל, ממשיכים גם בלעדיי.

3.
תמר סידרה את צווארון החולצה וטפחה על כתפי.
" זהו, עכשיו אתה חתיך."
שקרנית.
" טוב, אני הולכת לשבת עם כולם. ביי."
הצצתי מאחורי הפרגוד אל הקהל הנאסף. על הדשא נערכו שורות
כיסאות ומעבר רחב, מתוחם בפנסינים - שקיות גרעינים חומות,
מלאות בחול ובתוכן דולק לו נר קטן, חילק את חלקות הכיסאות
לשניים. השמש הסתלקה לפני דקות מעטות והותירה את הערב רענן
וקריר. הורים ותלמידים החלו להתיישב ביציעים המאולתרים וזמזום
של התרגשות עלה מהם אל בימת העץ הגדולה ומאחורי התפאורה אליי.
מצדדיי נעו אנשים בתזזית - שחקנים התלבשו ושיננו שורות, מורות
וידאו שהכל מוכן להצגה ויו"ר מועצת התלמידים הסתובב מנופח חזה
וטרח להזכיר לכולם מי בדיוק העמיד את הערב הזה.
" ראש העיר , הורים ותלמידים יקרים, ערב טוב וחג שמח..." קולה
המוזיקלי של המנחה הידהד מקירות המבנים והמעבדות שהקיפו אותנו.
נשענתי על הפרגוד וחיכיתי. מגמת המחול עלתה לבמה וביצעה ריקוד,
שהיה יכול להתאים לטקס יום הזיכרון או יום השואה או יום
ירושלים או ט"ו בשבט ואחריהם נאם ראש העיר, חג החירות והיגדתם
לבניכם וכל זה ואז עשו קטע " היתולי "       ( שלי, שלי). אני
המשכתי להציץ מבעד לפרגוד וראיתי את המורות קורנות מאושר ומנחת
ואת התלמידים צוחקים וממרפקים אחד את השני בכל פעם ששם של מורה
הוזכר וכולם היו יפים ומצוחצחים וכול שערה עמדה זקופה ומלאת
ג'ל וכול רגל הייתה חלקה ונעולה בעקבים וכל זוג שפתיים היה
מתוחם ומבריק ואני הרגשתי שאני מביט במוזיאון שעווה ולא
בתלמידי מקיף ד'. הם צחקו בכל הקטעים שרציתי שיצחקו בהם ומחאו
כפיים בדיוק כשהיה צריך.
כמה קל לגרום למאות אנשים לעשות מה שאתה רוצה וכמה קשה לגרום
לילדה קטנה אחת לעשות כל כך מעט.
" ועכשיו, הפתעה קטנה..." הטעימה המנחה, חברתו של היו"ר הנערץ
" סרט שהכנו על הווי ביה"ס, מין דגימה קטנה של יחסי מורים  -
תלמידים במקיף ד'..." דחפתי את הקלטת לווידאו ולחצתי פליי.
ירדתי מירכתי הבמה ועברתי לפניה בדיוק כשעל מסך הבד הפציע חלון
הכיתה שלי, מופשל תריסים ובכיתה ישב חיים המורה לכימיה ועל
חיים ישבה תמר. המנחה נראתה מבולבלת - לא לסרט הזה התכוונה.
כשעברתי במעבר הרחב רחש גדול ומטריד עלה מהקהל ושטף את האוויר
ואני חציתי את הדשא כמו שמשה חצה את ים סוף ומשני צדדיו גלים
גדולים עלו והתנחשלו וכבר פנים החלו להסתובב אליי בשאלה ומבטים
מוטרדים והמומים, אבל אני הייתי נחוש ותקיף, בצעדים רחבים,
בקצב הולך וגובר, עוזב את הדשא הקצוץ והרחבה האדומה וספסלי
העץ, לא מביט לאחור לא מביט לאחור לא מביט לאחור.