כשראיתי אותך לראשונה, עטפת כולי בשתיקתך.
ישבת מולי בבית הקפה, עיניים צלולות, מבויישות.
הבטתי בך, סקרתי מראך לראשונה, ילדה יפה כל כך ומרוחקת כל כך.

שמלתך התכולה נצמדה בגלים רכים אל ירכיך, רציתי להחליק את
הקפלים אחד אחד.
הבטת עמוקות אל כוס הקפה שלך, משחקת עם הקצף של החלב, מערבבת
שוב ושוב את הנוזל כשאצבעותיך הנשיות והארוכות אוחזות את ידית
הכפית בעדינות.
מידי פעם קרבת את הספל אל שפתותיך הורדרדות, לוגמת מהנוזל הכהה
והחמים.
ישבתי מולך וניסיתי לחשוב על נושא הולם לשיחה,
משהו שיסעיר אותך ואז תרימי אלי את עיניך הכהות ותשאבי אותי
כולי אל הוויתך השברירית.
מכוניות עברו ברחוב, מותירות אחריהן שובל ריח דלק ונהמת מנוע
חייתית.
אנשים חלפו מעבר לחלון הזכוכית הגדול שהפריד בייננו לבין המולת
הרחוב, ממהרים ואצים לדרכם, לא מודעים כלל לפספוס הגדול כל כך
שפספסו כאשר לא הניעו ראשם לרגע ולו בכדי לחזות בפנייך
המרוכזות כל כך בספל קפה אחד כחלחל.
הנה הרמת זרועך מעלה כדי להזיז שערה טועה שצנחה על פניך,
לרגע זקפת צווארך במבט מרוכז, תנועה גולשת וזורמת לפעולה כל כך
יומיומית וכביכול סתמית.
לגימה ארוכה מהקפה,
הספל נטוי בזווית חדה לכיוון שפתיך, את לוגמת את הטיפה
האחרונה, רוצה להכיל בך הכל.
הנה את מביטה שוב בתפריט,
אולי שוקלת להזמין ספל קפה נוסף, אולי תזמיני עוגה ותנעצי
בבשרה מזלג קטנטן וחד,
אולי תכרסמי עוגיה ותנקי בתנועותיך הזורמות את הפירורים מעל
שמלתך, לאט לאט, פירור פירור.
לפתע את קמה ממקומך, מוציאה ארנק זעיר מתיק בד שחור שעליו
מצויר פרח יחיד סגלגל.
את מניחה שני מטבעות על השולחן, מרשרשים בנחיתתם על המשטח
הקשה.
האוויר מזדעזע...
חלל נותר בלכתך.