כשתעלמי עם דמותך הנמחקת,
תתחיל מלחמה בנפשי הנדחקת.
כמו המילים שדרכו על השקט,
אצרוב את ליבי ואבער.
אז תעצבי על גורל שהיתל בך,
סיפור מזוייף שהשקר סיפר לך.
כל האורות שדלקו, כבר כבו בך,
נדם לו ירח מושחר.

ופתאום כשתראי עננה מרחפת,
"איזו הארה" תתמהי מחייכת.
פתע יופיעו טיפות המתכת,
השקר נגלה כאכזר.
בזרועות אפלות הוא לופת את ימייך,
חונק את יופייך ומפרה תשוקותייך,
עד הכאב המוחלט בעינייך,
עמוק הוא ההר ונסתר.

והלילה גועש מעוצמת חטאייך,
מצליף בגופך וקושר את רגלייך,
קמו אלים למשמע מעשייך,
ניתנה הוראה שמותר.
איך תגיעי לגן לברר אם יש עדן,
הנחל יבש ונותרה בו רק אבן.
קחי את ליבך וקשרי לי בחבל,
ליבך בליבי יטוהר.

ועכשיו מאוחר לבכייך,
מאוחר לסבלך,
מאוחר לנפשך.