אני מריחה אותך נוטפת עסיס ארגמני,
מתאווה לליטופייך עם עלות השחר.
אשר מאיר את יצועך וחושף את דמותך,
מפוסקת,חולמת את עצמך.
אני מתאווה למגע אצבעותייך החקרני,
לריח גופך עת שובך עם ערב מהשדה.
שפתייך חריבות.שיערך צרוב שמש.
עינייך משפילות מבט, גופך שחוח עד כאב.
אני שומעת את קולך פוקד על צבא השמים,
להתכונן ולהיטיב לראות ניכחם. שמא יפיצם האויב לכל עבר.
האל עשה אותך שר-צבא בישראל.
ועשה אותי קרקע לפסיעותייך, אגן להפרשותייך,
אני מסדרת לך את מיטתך, שמא תיפלי שדודה בבגדייך הצואים.
מריחה את סדינייך, לגלות שמץ מגופך מתחבא בין הבדים.
מוצאת שם ערב-רב של בני-אדם / כתמים. אפורים, ארגמניים, לחים.
את חוזרת שזופת שמש, אדומה וארגמנית.
תוחבת את עצמך למיטה, זאת הפעם בגפך.
לילה שלם הבטנו עלייך אני והלבנה,
מחיתי דמעתך כשבכית בחלום,
עיסיתי כפות רגלייך כשכאבך היה קשה מנשוא.
הרחתי ערוותך כשקרסתי וכל כבודי נרמס לנצח.
טעם לשונך כנשיכת שרף בפי. שפתיי פצועות.
ריח ערוותך כצורי לנפשי. תאווה קשה כשאול.
ריח המון אדם רב הוא ריח ערוותך. עיר גדולה היא לאלוהים
כנינווה.
הבה ואתנבא על עירך.על ערוותך. כי איה ריחי שלי?
אם לא נוטף הוא על אצבעותייך, ריחי הבתולי.
ערוותי שמורה לך, קפליי אוצרים סודות.
בת צחוק נמרחת על שפתייך,
כשאצבעך החקרנית, המשפילה כבוד, חודרת לתוכי.
לא בין רגליי, בין עגבותיי. עד אנה תרמסי כבודי, אהובה?
הבטתי בלבנה,דמעותי מכפילות דמותה,
נושכת שפתיי שלא תשמע יבבה.
אצבעך בתוכי,חוקרת מסתרים.
אני הצלובה שלך, עליי חטאייך, עליי חרון אפך.
אשא מכשלות נפשך המטעטעת כצלב ברזל.
עוד אצבע ועוד אחת ועוד. בתוכי,אך לא בערווה. מאחור.
אני על הבטן,לוחשת תפילה לשחר שיבוא,
שישא אותך אל המדבר,
אל המון האדם הנלחמים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
אל שטחי האש.
את מחייכת, הוי שטן זהוב שיער ותכול עיניים.
כל טיפה ארגמנית שנפלה ממני לך אתן.
תתערב נא בדם נידתך.
כי את ריחך האיום מכל אשא בגאון על גופי,
ריח אשה נידה. מגורשת. מבוסמת. מלטפת.
טעם לשונך דבש וחלב, אהובה.
ריח נשימך כריח המור והלבונה.
בת-חוה, גופי שלך לנצח.
בעלת אותי מול ירח.
אני שלך.
ערוותי שלך.
דמי שלך. |