פקחתי את עייני, לא האמנתי למה שאני רואה, הכל היה לבן, אני
שונא לבן. תמיד שנאתי לבן, זה הזכיר ל בי"ח. הייתי בחדר ריק,
חדר ריק רק קירות לבנים. ניסתי להתמתח אבל הידיים שלי היו
קשורות בכותנת משוגעים ממש כמו בסרטים ההוליוודים הגרועים
שראיתי כל כך הרבה פעמים. התרוממתי כמה שיכולתי עם הכותנת
הזאת. כעת שמתי לב שלא רק קירות היו כאן, הייתה גם מראה גדולה.
ידעתי שזאת המראה הזאת שמהצד השני אנשים בוחנים אותך ומסתכלים
עלייך. תוך כמה שניות באמת נכנסו כמה אנשים עם חלוקים לבנים אל
תוך החדר. הם הביאו אחריהם כסאות ואפילו גררו פנימה שולחן. "מה
אני עושה פה?!" מיד דרשתי לדעת "איפה אני?!" כבר כמעט צרחתי.
"אני מבקש ממך להנמיך את קולך אם אתה לא רוצה שננקוט באמצעים
לא נעימים" אמר אחד מהרופאים והציא מכיס חלוקו מזרק. לכולם היו
חלוקים לבנים, חלוקים לבנים, אני שונא לבן זה מזכיר לי בי"ח.
אני מאז ומתמיד היה לי שיער ארוך שהגיע קצת מעל לכתפיים, כעת
כשהוא נח לי על הפנים ולא יכולתי להזיז אותו קיוותי שהוא יעלם.
"למה אני נמצא בכותנת משוגעים? זה בית משוגעים? למה אני פה?"
ניסתי להדוף את שערי אחורה דבר שבוודאי גרם להם לחשוב שיש לי
מחלת עצבים קשה. "יש לך הרבה שאלות הא?" אמר אחד מהאנשים עם
החלוקים הלבנים, אני באמת שונא לבן זה מזכיר לי בי"ח. שתיים
מהאנשים עם החלוקים הלבנים התקרבו אליי הרימו אותי, דבר שלא
היה קשה בגלל עצם העובדה שהייתי כחוש מאוד. הם הניחו אותי על
אחד מהכסאות. "בבקשה לפחות תשחררו אותי מהכתונת משוגעים אני
חייב להסיט את שערי אחורה הוא נורא מציק" כבר התחננתי בפניהם,
אבל היו להם חלוקים לבנים הם לא שמעו אותי. הם רק התבוננו בי
בעינהם הגדולות, כל פעם שזזתי הם רשמו משהו בפנקסים הקטנים
שלהם. רעש העפרונות חורקים על הנייר הזול הוציא אותי מדעתי.
"אם אתם לא מתכוונים לעזור לי אז לפחות תעזבו אותי ותלכו!" כבר
ממש צעקתי יצאתי מדעתי. "למה אתה אוהב להיות לבד?" שאל אותי
אותי אחד מהאנשים עם החלוקים הלבנים, בחיי אני שונא לבן. "כי
גם להיות עם אנשים זה לא פיקניק" אמרתי די היגיון, הם רק
המשיכו לכתוב עוד ועוד בפנקסים שלהם. העפרונות חרקו על הנייר
הזול זה הוציא אותי מדעתי. "תנו לי ללכת בבקשה אני לא משוגע!!"
צעקתי ניסתי להיאבק לצאת מהכותנת. "זה לא יעזור לך" אמר אחד
מהאנשים עם החלוקים הלבנים, "זה לא יעזור" הוא צחק. "בבקשה תנו
לי ללכת, בבקשה תתנו לי ללכת, בבקשה" התחננתי טיפת הכבוד שעוד
נשארה לי נרמסה ע"י אותם אנשים עם חלוקים לבנים, אני באמת שונא
לבן זה מזכיר לי בי"ח. "תנו לי ללכת!" צרחתי במלוא ראותיי אבל
הם לא שמעו אותי, אף אחד לא שמע אותי, כי הם היו עם החלוקים
הלבנים.