בכל מקרה,נכנסתי לאולם ההרצאות,התיישבתי באחת השורות
האחרונות,חלצתי את הסנדלים והנחתי את רגליי על מסעד הכסא
שמתחתי.אחרי כדקה,בעוד אנחנו ממתינים לתחילת ההרצאה,נכנסה
בחורה,די רגילה,והתיישבה סמוך לכסא שעל משענתו הנחתי את
רגליי.ברור כי הסיטואציה הזאת היתה די מביכה.אף אחד לא אוהב
שתוקעים לו כפות רגליים מול הפרצוף.אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם
הרגליים שלי מפריעות לה.
-"לא", היא ענתה, "להפך".
להפך. התשובה שלה כ"כ הממה אותי,עד שמייד שירבטתי כמה שורות על
המקום,שם בהרצאה.הרי הן לפניכם, בלי עריכה. לא נגענו:
היא רמזה לי שכפות רגליי עשו לה את היום.
חלומות על היא ואני באי בודד.
הלב לעומתה רוקד.
ואני לא אדע את שמה.
לו רק אדע אותה.
איך אולם הרצאות פתע צר מלהכיל
את גופי וגופה יחדיו.
בלהט של חשוון מהביל
ובשמים אין פיסה קטנה של עב.
להסתיר את האל ואת מבטו השואל:
" מה לך ולבת-חוה " ?
הוי אלי ! זו אהבה !
הלא תמחל לי אך הפעם אלוהי.
היא אוהבת את כפות רגליי. |