ענני השחור נראים מרחוק.
גשם של בכי מטפטף גם בחום.
האושר נגוז, נדם שוב השחוק.
היום צעקנו "מוות", מחר נאמר "שלום".

והגשם מתחזק, שוטף הוא הפרחים.
פרחי עמינו שלא ייזכו לראות אור יום.
בים הדמעות כולנו שוחים.
לשלום אבות רבים, המוות יתום.

ובריכת ה"שלום" מתמלאת באדום.
בתקשורת מבקשים את עזרת הציבור.
לעזור למלא, לבוא ולתרום,
ומידי יום נופל עוד גיבור.

ואני שצופה, רואה הזוועות,
צועק "מספיק! לא יכול עוד לראות".
אך בלב ניצוץ של תקוה או שתיים,
אם לא מחר,
אז אולי מחרתיים??