אמא לקחה אותי שלשום לפסיכולוג
היא אמרה שאני סובל וזה גורם לה לדאוג
כי אין לי חברים ואני מאוד בודד
וביקשה שהוא יסביר לנו כיצד להתמודד

הפסיכולוג הוא אדם מאוד מכובד
יש לו בית גדול ושביל בצד
הוא נמוך ורזה עם עניבה מבריקה
ומרכיב משקפיים עם מסגרת דקיקה

הוא שאל אותי על אמא והמשפחה
על חברים בכיתה ומורתי התפוחה
לרוב אני דיברתי הוא פשוט הסתכל
דרך משקפיו ואת ראשו טילטל
סיפרתי לו כל מה שהוא רצה לדעת
על אמא והחבר'ה אפילו על אחותי המרשעת

הוא איבחן שאני לא יודע להעריך את מה שיש
וזאת בעייתי העיקרית הוא חושש
ולכן עליי ללכת לחנות הצעצועים ולקנות קופסא
שאכתוב כל מה שיש לי ואשים בתוכה

אז הלכתי עם אימי לחנות הצעצועים
וקניתי קןפסא הכי יפה בפנים
שחורה מבריקה עם פלנטות וכוכבים
ועליהם כמה חייזרים שובבים

ישבתי בחדר עם מלא מחשבות
והתחלתי לרשום כל מה שיש לי על הפתקאות:

יש לי אף חבר בעולם
ויש לי הרבה דמעות מלוחות גם
יש לי בדידות ויש לי כאב
והגרוע מכל שיש לי לב
יש לי בושה ויש לי פחד
ויש לי כמובן אף חבר אחד
יש לי שום חיבוק ויש לי צער
ולסיכומו של עניין יש לי אין דבר

מילאתי ת'קופסא בכל הפתקאות
ולמחרת הלכנו לפסיכולוג שיראה ת'תוצאות
הוא קרא פיתקית פיתקית ונראה קצת רציני
וכששאלתי מה הוא חושב הוא טען שזה לא ענייני

אז אמרתי שלפעמים צריך להסתכל בקנקן ולא במה שבתוכו
כי הקופסא שלי יפה מאוד והפתקאות פשוט לא
הפסיכולוג אמר שניגמר הזמן ונראה קצת מעורער
ואני אמרתי לאמא שאני מעדיף ללכת לוטרינר

לפחות לו יש הרבה חיות שאוהבות איתי להיות
כי יש אנשים שאוהבים עם חברים לבלות
ויש אנשים שמסתפקים בכלבים וחתולות

בסופו של דבר למדתי להעריך את כל הפתקאות
בקופסא היפה שכיניתי קופסאת הצרות
הפסיכולוג בסוף התפטר ואמר שיש בעיה
כי מי שרוצה שיהיה לו אין הוא אף פעם לא ראה