הרוח על ההר, הערב רד בלאט.
יפה דוממת וצוננת מול שפתי החרבות.
שם בין גבעה והר צחיח בשעת בין ערביים,
זכרונות ארגמניים על הקירות.

זהובה היא עוברת, בלוריתה מתבדרת,
שכן היא יפת התואר, בין איוושת המכשירים.
תפנוקים גווה ירעידו, קילוחי מים ירטיטו,
ניכלמת אשפיל עיניי אל ריצפת האספלט הלוהטת.

משתאה אל מול עיניה, מביטה ברגליה,
איך היא עם המים מפסלת את עצמה.
שושנים על כפות רגליה, והערב היגע
עת תיתכס הלבנה בחשרת אהבים.

שושנים אלה שלך, את שלילותיך פיזרת בין יפי-התואר והמראה.
בין איוושת המכשירים.
לא צידפי הים אנחנו. לא גלים ולא אדוות.
גם את וגם אני בחרנו לנו בשתיקות.

רק עם שחר אשר יפציע, על קו הרכס במדבר.
אז תישא ריחך הרוח, את עצמי אל מיטתך.
אז אתכסה בגלימותייך, ואשק גם לרגלייך.
שושנים פורחות בינינו במחול ארגמני.
אצבעות מושכות בלאט את הבוקר החיוור.
עת צלצול משכים הקום מתערבב עם קולות העדרים.