הלכתי ברחוב עם אורון.
תמיד עשינו את אותה הדרך אחרי בית הספר. צועדים בגאון ברחבי
העיר כמו זוג תיירים ומדסקסים על הא ועל דא. איך תמיד אורון
היה מתפלא כמה אני נחוש בדעתי במה שאני אומר, והוא היה כה
מבולבל.
הוא אף פעם לא דיבר באופן אסרטיבי, תמיד היתה נימה מסתייגת
בדבריו, והיה מאד קל לשכנע אותו.
אז הלכתי לי ברחוב עם אורון, ודיברנו על בנות. תיארתי לו איך
עד גיל שש עשרה אני כבר בטוח אעשה את זה והוא הביע פקפוק רב.
הייתי מבוגר ממנו בכחצי שנה והוא אמר שאפילו לו הסיכויים לא
גדולים.
אבל אני דיברתי כמו נביא, כמו מישהו שכבר היה שם ויודע בדיוק
מה הולך לקרות. תיארתי הכל לפרטי פרטים, מתי ומי ואיך וכיצד.
בסופו של דבר הוא כמו תמיד שתק והמשיך לצעוד. נפרדנו בתחנת
האוטובוס וטפחתי לו על שכמו כמו שאני תמיד עושה, באופן חזק
בהרבה מהנהוג. פעם הוא היה מתעצבן מזה, ואז בא השלב שהוא ידע
שהטפיחה הזאת ברגע הפרידה היא חלק בלתי-נפרד מהצעדה והוא פשוט
כיווץ את עורפו בעודי מכוון את ידי אל שכמו. אחר כך באה
האדישות, כבר לא היה לו אכפת.
בעודי חוצה את הכביש הסואן, אני מבחין בנערה שמסתובבת בעברו
השני של הכביש כאובדת. בדרך כלל כשבנות כאלו מתקרבות אליי אני
נרתע ומנסה להמנע ממפגש בלתי הכרחי. גם הפעם יישמתי שיטה זו,
אך ללא הצלחה. היא היתה נחושה בדעתה, משום מה נראתי כמו בן אדם
שאפשר לסמוך עליו כדי שידע איך להוביל אותך למחוז חפצך, והיא
צדקה. היא שאלה איך מגיעים לרחוב תובל.
לא עניתי בהתחלה ורק בהיתי בה. שיערה התנופף ברוח כמו גלים בים
וחשבתי שאם עוד כמה רגעים ימשיכו ככה היא פשוט תבין שמשהו לא
בסדר אצלי ותמשיך ללכת. מיד התעשתתי וביקשתי סליחה.
היא חזרה על שאלתה, "אתה יודע איפה זה רחוב תובל?". כמובן
שהכרתי את הרחוב הזה, איך לא אכיר אותו, אני מכיר את כל העיר
כמו כף ידי. "רחוב תובל?" שאלתי בחזרה, והיא ענתה בתמימות "כן,
אתה יודע איפה זה רחוב תובל?", לא מבינה למה לוקח לי כל כך
הרבה זמן לעבד את פיסת המידע המינימלית הזאת בראשי. אז אני
בצורה מאד רצינית ומהורהרת, "כן כמובן, המשיכי ישר ברחוב זה
ופני ימינה בצומת הראשונה. את תראי שלט גדול שכתוב עליו..."
חשבתי לרגע והבנתי שאין סיכוי שהיא תגיע לשם בכוחות עצמה. היא
נראתה כה חסרת אונים ברוח האימתנית, עוד מעט והיא היתה עפה עם
הרוח.
שיקרתי ואמרתי "את יודעת, אני בדיוק הולך לשם, את יכולה להצטרף
אליי". אני יודע שלרבים מכם זו רוטינה של יום יום להתלוות
לבנות ככה, אבל אני חושב שזה היה הדבר הכי "מטורף" שעשיתי
בהרבה זמן. הלכתי מקדימה, לא בטוח אם היא עדיין ממשיכה ללכת
אחרי. מפעם לפעם הסתכלתי אחורה והיא חייכה אליי בחזרה. הגענו,
ושוב אני בטון המהורהר והרציני שלי אומר "הנה, פה זה רחוב
תובל, את יודעת לאן את צריכה להגיע בדיוק?" ואז פתאום אור מילא
את פניה. היא זיהתה אותו. אמרה "תודה רבה" ורצה אל עבר גבר
שחור שמזכיר את חיים צינוביץ' שבדיוק באותו זמן עמד בידים
פרוסות לעברה.
אז מה אם היה לי חלום ואז מה אם דיברתי בהחלטיות.