האני ולא אני
מ. אסתר הארדינג, תרגמה: דגנית דיצ'ק, עריכה מדעית ומבוא
למהדורה העברית: נאוה תלפז.
פסיכה, ספריה פסיכולוגית, הוצאת מודן, 266 עמ'



היכן אני מתחיל והיכן אני נגמר ומתחיל ה"לא אני" ? אישה אחת,
כותבת אסתר הרדינג בתחילת ספרה, נהגה לומר, לאחר שהייתה
"פולטת" הערה המונית, ש"צפרדע קפצה מפיה". כמה פעמים אנו
אומרים "משהו נכנס בי" כשאנו "יוצאים" מגידרנו. לעתים, הסובבים
אותנו מוכנים להישבע כי בשעת התפרצותנו "מישהו אחר" היה שם
במקומנו.  כל מי שהתנסה אי פעם  ב"ניתוק" מעצמו הדומה למתואר
למעלה, (ומי שלא - שיקום!) ודאי שאל עצמו שאלות אלו.
ולא דברנו עוד, להבדיל, על מקרים מזעזעים של רצח ו/או התאבדות
במשפחה שבו, הופך אוהב לאויב בהרף עין. (ראה המקרה הטראגי
שהתרחש בחדרה לפני זמן לא רב שבו גדי רצח את שרונה אשתו, לעיני
בתם בת ה12- והתאבד. רפי, ידידם הטוב של בני הזוג, אמר מיד
אחרי הרצח: "הוא היה מאד רגיש כלפיה ואהב אותה. הם היו זוג כל
כך נחמד. אם זה קרה אצלם, צריך לקחת את הנשק מכולנו".)
ה"לא אני" - אותן ישויות שעל פי הארדינג, שותפות עם ה"אני"
ב"שותפות מיסטית - participation mystique", נמצאות ב"הזדהות
פסיכולוגית עם ה"אני". בהתאהבות (להבדיל מאהבה ! ) "בלתי
נשלטת", כמו בזעם, אובייקט ההתאהבות או הזעם, חובר לגורם
סובייקטיבי סמוי ב"לא מודע" ומצית חומרים ששכנו שם זה מכבר
וחיכו לשעת הכושר. לאחר הכרתנו ב"שותפות המיסטית", אנו מגלים
שאהבנו או שנאנו בזולתנו תכונות שלנו עצמנו שהשתקפו בו (ייתכן
כמובן שתכונות אלו קיימות גם בו או ש"הורכשו" לו ב"עזרתנו
האדיבה") .
ב"שותפות המיסטית" מושלכים תכנים לא מודעים על אנשים משמעותיים
מן הסביבה הקרובה או הרחוקה. אנו רואים תכנים אלו כשייכים
לאובייקט בעוד שלמעשה הם קשורים לנפשנו הפרטית. וכן להפך,
תכנים שאנו בטוחים ששלנו הם, הנם בעצם "רכוש גנוב" השייך לאחר
או ל"לא - מודע הקולקטיבי". רק בעבודת מיון וסווג מדוקדקת,
המתאפשרת באנליזה טיפולית (אך לא רק בה), יסווגו התכנים
ויוחזרו לבעליהם ה"חוקיים". הארדינג מובילה אותנו אל "אזורי
עיוורון" אלו בנפשנו, ואף נותנת לנו סימנים לפיהם נגלה
"השלכות" של חלקים מנפשנו באנשים אחרים. (למשל: תגובה
אמוציונלית חריפה לאחר, ללא פרופורציה למצב נתון, ולעתים בענין
לא-לנו. )
תוכן חשוב בנפשנו הלא מודעת, שהארדינג "מאירה" עבורנו, הוא
"הצל". גם אותו אנו פוגשים בדרך כלל רק בעקיפין, כשהוא "מושלך"
על מישהו בסביבה (לרוב, בן מיננו) ,פגישה שתיגמר ב"פיצוץ" משום
שהאדם שעליו זרקנו את צלנו, שהם התכנים "המלוכלכים" והלא
"מקובלים" של אישיותנו שהודחקו, ימהר להתנער ממנו . לעתים אנו
פוגשים ב"צל" בסיטואציה קבוצתית כאשר תחושת "העדר" גוברת על
תחושת ה"אני", המתרופפת בסיטואציות המוניות. אז נמצא הפרט
ב"שותפות מיסטית" עם הקבוצה ומשליך עליה אנרגיות הרסניות אך לא
מודעות   המצויות ב"צל" שבנפשו (מעשה הלינץ' מייצג נאמנה
הזדהות מסוג זה.)
במסע המרתק עם ישויות נפשנו ה"אוטונומיות", עורכת לנו הארדינג
הכרות גם עם האנימה - היסוד הנשי, הלא- מודע, בגבר והאנימוס-
יסודות הגבריות בלא-מודע הנשי. אלו הם אלמנטים נפשיים ממין
המנוגד לזהותנו המודעת, הנמצאים ברובד עמוק יותר בלא- מודע מן
"הצל", ושייכים, בחלקם, ללא- מודע הקולקטיבי ובחלקם, למודחק
שבנפש האישית. לכן, לאחר שהתוודענו אליהם וסווגנו אותם כ"לא
אני",  הם פועלים כגשר בין האישיות המודעת לבין "דמות הנשמה"
הלא מודעת, שהיא גם מקור היצירה הספונטנית אצל הגבר (אנימה)
ומקור הלוגוס והאבחנה באישה (אנימוס). אם לא הצלחנו להבחין בהם
כיישויות אוטונומיות, בלשונו של יונג-לא הגענו עמם לדיאלוג-
יגרמו אלו צרות צרורות בחיינו. (כמאמר חז"ל "זכה-עזר. לא
זכה-כנגדו.")  
גם מקומה של "הפרסונה"-המסכה שעוטה האדם כפשרה בדבר תפקידו
בחברה- לא נפקד
בספר וכן ה"ארכיטיפים" המבוססים על תבניות של מיתוסים
קולקטיביים בתרבויות שעליהן נמנה הפרט, (דמות האם, הגיבור
וגלגוליו, האב, "הזקן החכם" וכו').

בזהירות יתר, ניגשת הארדינג לתחום הרגיש של המטאפיזי והדתי
בפסיכולוגיה של יונג.
לפי יונג היסוד הרליגיוזי, הינו "פונקציה אותנטית בלא-מודע",
המובנה בנפש האדם. יתירה מזו: רק מי שיוותר, בהוויתו (הרגשית
ולא השכלית) העמוקה ביותר, על האגו, למען אותה נוכחות
טרנסצנדנטית "שמעבר" (גם אם היא מורגשת כ"בתוך" עצמו), יוכל
להגיע למימוש ולהשלמת עצמו.
הארדינג מציינת לא אחת בספרה כי מגרעתו המודעת  של יונג הייתה
באי יכולתו (ובעצם - אי רצונו) לכתוב את עיקרי תורתו בצורה
בהירה ושווה לכל נפש. הוא כיוון מראש את דבריו למקורביו, (כך
הארדינג, שעבדה עם יונג. )  בתקווה שהם יפשטו ויעבדו אותה עבור
הקהל. כתיבתו של יונג אכן אינה שווה לכל נפש., אך דומה כי
מורכבות כתיבתו מתחייבת מן העיסוק בחומרים היוליים, חמקמקים
ומורכבים כמסתרי הנפש הלא מודעת. יתירה מזאת, יש קסם מיוחד
בקריאת טקסטים של יונג עצמו. זהו קסם המאפיין כתב חידה המגלה
טפח ומכסה טפחיים. אלא שבניגוד לכתב חידה, הנפתר לשם השעשוע,
חש הקורא בכתבי יונג, כי הוא מסיר את החול מפסיפס הנפש ההולך
ונגלה לו, ככל שקריאתו מעמיקה והולכת. קשיי פענוח הטקסט, הסתום
לכאורה, וההתגברות עליהם, מקבילים לקשיי פענוח צפונות נפשו.
וההתגברות עליהם תוביל אותו לפתרון חידת חייו. הוא יגיע למיצוי
ה"עצמי" בתהליך ה"אינדיבידואציה".
ואולם, ספק רב באם תהליך זה מתאים לרבים, ופחות מכך במחצית
חייהם הראשונה, כפי שעולה מדברי יונג הרואה בתהליך זה משימה של
מחצית החיים השניה וגם מן הדוגמא האישית שלהלן: במחצית שנות
השבעים, בהיותי סטודנט צעיר,  התגלגל לידי ספרו הדק (132
עמודים) של יונג "האני והלא מודע",. (הראשון מתוך ארבעה שראו
אור עד היום בתרגום עברי בהוצאת דביר)
השתתפתי אז בקורס "אישיות" במסגרת חטיבת לימוד בפסיכולוגיה
והצצתי בספרון, בעיקר, מתוך תקווה למצוא בו נושא מקורי  לעבודת
הסיום לקורס.
הצצתי ונפגעתי.. כבר מן העמודים הראשונים, הילך עלי יונג קסם.
מושגים כמו: "דמון טבע", "אינפלציה של האישיות", "היוקרה
המאגית", "התפקוד הטרנסצנדנטי", "פילוסופיה אלכימית", "האל הוא
רוח" (בכיתוב יווני), הגם שלא ירדתי לחקרם, הותירו בי רושם
עמוק. כך התוודעתי לראשונה ל"אישיויות" המסתוריות של הלא-מודע:
"הפרסונה", "הצל", "אנימוס ואנימה", "אישיות המאנה" ולבסוף -
"העצמי" שהוא, תכליתה הנעלה של הנפש שתהפוך לממשות, כך רציתי
להאמין,  אם רק אפצח את "כתב החידה". משימה זו הייתה אז, בלתי
מציאותית בעליל שכן, גם אם הוקסמתי מן המילים, לא הצלחתי
להרכיבן לכדי רעיונות שיעמדו ב"רוח מצויה". מכל מקום, הבטחתי
לעצמי לחזור אל הספר, ביום מן הימים, ולחקרו בעיון. אלא שכדרכן
של משובות נעורים, שככל שניצתות מהר, כך הן דועכות, הושלך הספר
לקרן זוית., כאילו חיכה שתגיע שעתו.
ואכן, זו היגיעה. כשישבתי בביתי בתקופת ביניים שבין קריירה
ל"קריירה שניה" ואני בצומת הארבעים לחיי, סוקר את הישגי בחומר
וברוח., שב יונג ואחז בי ב"אני" ובעיקר ב"לא-מודע"
והבנתי שכעשרים שנה חלחל בי הטקסט המסתורי ופעל את פעולתו
הסמויה. שכן בקריאה מאוחרת זו, הפך הגלוי לרב מהסתום.
קריאה בספרה של הארדינג "על", מצליחה להעניק לקורא כמעט את
הטוב בשני העולמות. הקריאה ב"האני ולא אני" היא עדיין חוויה
פעילה המצריכה עיכול ממושך ע"י הקורא. ואולם, שלא כבכתבי יונג
עצמו, המפגישים את הקורא עם הדי הטקסט האניגמטי בנפשו הוא,
תהליך ארוך שכאמור, אינו שווה לכל נפש., המסע על פי הארדינג,
בעקבות יונג, מפרך פחות. חלק מן האפקט החוויתי, המיוחד ליונג,
נשמר בכתיבתה של הארדינג, בד בבד עם בהירות המאפיינת משנה
סדורה של מי שעיבדה והפנימה לעומת העמעום השמור לחוקר המגלה
והנמצא עדיין בדו-שיח עם מושא תגליתו.
לפני חודשים אחדים ראה אור בעברית ספרו של אנטוני סטור -
"יונג". ספרו של סטור עוסק ביונג מנקודת מבט של משקיף בלתי
תלוי ומרוחק קמעה. ספרה של הארדינג, פחות אובייקטיבי ויותר
מעורב מספרו  של סטור אך זהו סוד כוחו של הספר ולא מכשלתו.,
שכן ההתנסות החווייתית באותה "דרמה פנימית" של הנפש הלא מודעת,
אינה אפשרית ללא מעורבות אמיתית. עם זאת יש לציין כי "האני ולא
אני" נכתב במקור לפני 34 שנה ! ועל כן מחקרים רבים וחשובים
שפורסמו מאז אינם מובאים בו לאישוש או לסתירה. המעונין בחומר
השוואתי מסוג זה, יצא נשכר אם יפנה לספרו של סטור.
שני מוספים בספר ראויים לאיזכור מיוחד: האחד, איורים הממשיגים
את מבנה הנפש בצורה סכמטית  אך מסברת עין. השני, מבוא יהודי
לעילא ( במיוחד אהבתי את המעשה ברב זוסיא מנאפולי ואת דימוי
הפצעת המודע מן הלא-מודע, לנגיסת אדם וחווה מתפוח הדעת.)  של
נאוה תלפז, פסיכולוגית יונגיאנית, שערכה את הספר עריכה מדעית.