בחדשי האביב נקטף יבול מרשים ומחירי הפרי שמרו על רמה נאותה
שהותירה בצידה גם רווח נאה. במטע הבננות פרצו נצרים חדשים
בצימוח מהיר, ובשדות, משני עברי דרך הכורכר, לבלבו פרחי הבר
באלף גוונים. באחד הימים הללו, כהרגלו מדי בוקר, דהר עמי אל
המטע, עיניו גומעות את היופי המתעורר ונשימתו נעתקת מצחות
האויר, אך ליבו כבד עליו.
יום קודם לכן אמר לעפרה: "את באמת רוצה לדעת איך אני מרגיש על
סף יום הולדתי ה - 42?"
"- - -"
"כמו כלי שאין בו חפץ", השיב עמי לשתיקתה. שתיקותיה של עפרה
הולכות ומתרבות בעת האחרונה והן דוקרות בו. משפטים שהוא עמל
מראש על ניסוחם מתמוטטים כמו בנייני קלפים, והופכים באזני רוחו
לתפלים וטיפשיים בו ברגע שהם יוצאים מפיו. "כמו פרח נובל שאין
לו ריח ואין בו יופי, כמו...כמו..."
עפרה לא עצרה מעיסוקה ליד השיש במטבח, רק הפנתה את ראשה רבע
סיבוב לאחור ואמרה בשלווה: "אף אחד לא רואה בך פרח נובל; זה
אתה שבוחר להרגיש כך. כמה חבל שאתה מעדיף לרחם על עצמך במקום
להתגאות ולהשתמש בכשרונות שלך".
"אילו כשרונות, על מה את מדברת?" התפרץ עמי, "למדתי משהו
מועיל? אני בכלל חשוב למישהו?"
עפרה רק הנידה ראשה. מה הטעם להחריף ויכוח אבוד בלאו הכי. עמי
יצא בסערה, השיב נפשו לרגע ברוח הערב ואחר שב על עקבותיו.
"עפרה'לה, את רוצה שאעזור לך במשהו?" שאל במורך-לב.
"אין צורך, תודה", השיבה, קרירה ומאופקת. נכלם היה על אבדן
עשתונותיו, אך בליבו עדיין בעבע כעס אצור: האין היא רואה שקשה
לי? הלא יכלה להושיט לי איזה קרש הצלה. לו לפחות...
כמו תינוק פגוע משתוקק היה לחיוכה המלטף.
עמדה בגבה אליו וזרועותיה נעו בשעה שטרפה את הביצים אל תוך
הקערה, וכפותיה לשות את הבצק לעוגה. ידע כי קמטי השנים חורצים
את זויות פיה ועיניה כבויות עתה, אך מאחור דמתה לנערה: גווה דק
ממש כביום בו פגש אותה לראשונה, ושערה שגונו חום בהיר, קשור
בגומייה ומופשל על ערפה. השתוקק לחבקה, לומר לה שהוא אוהב, אך
פחד פן תדחה אותו שוב בתנועה משתמטת.
שש שנים חלפו מאז נפגשו עמי ועפרה באוניברסיטה, הוא כתלמיד
החוג לכתיבה יוצרת של המחלקה ללימודי חוץ, והיא כמרצה מן
המניין בחוג לתולדות הלשון. כמוהו, היתה גרושה ואם לבת. כמוהו
עייפה מן ההמתנה המייאשת לגבר שפיו וליבו שוים. השעות הארוכות
של הבדידות הולידו בה כמיהה לחום ותמורת כך נכונה הייתה לשלם
מחיר.
על מרפסת הקפטריה בקומה עשרים ותשע גמעו בנימוס אספרסו עם עוגת
גבינה, גיששו בזהירות וחשפו זה בפני זו, טפח אחר טפח, את נכסי
החומר והרוח שצברו עם השנים; העתיד המשותף נראה לשניהם סביר,
אולי אף נאה למדי; כמעט כמו הנוף המרהיב של יערות הכרמל
הפרושים למרגלותיהם.
עתה, בדרכו אל המטע, וגם לאחר מכן, בעת שהיה חותך ללא לאות את
העלים היבשים וחושף את הגזעולים הרעננים לעין השמש, לא פסק עמי
מעריכת מאזניו: האמנם מיותר אנוכי עלי אדמות, כאותם עלים
מידלדלים אשר סיימו את תפקידם ויש להסירם? ספקות ישנים חזרו
וטרדו את נפשו כל אימת שנקלע לדין ודברים עם עפרה. כל הוויתו
היתה מצטמצמת באותם רגעים לפחד אחד, עמוק וטמיר: אנא, רק לא
עוד פרידה. בצר לו היה שואל נפשו למות ורק לא לחזור אל הימים
ההם; אל הבדידות ההיא...
הערב הבודד הזה
שמונה עשר באפריל
אלף תשע מאות שמונים ושתיים
עצוב משאר הערבים
לכאורה סתם ערב
כמו רבים שכבר ידע
עזוב ומיותר כתינוק אשר אמו
נטשתהו בלשכה
אבל התאריך הזה
שמונה עשר באפריל
אלף תשע מאות שמונים ושתיים
הערב הבודד הזה
מזכיר לו
שלפני שלושים ושלוש שנים
בדיוק
נעשתה טעות אחת קטנה
קטנה ומיותרת.
תשע שנים חלפו מאז, שש שנים עם עפרה, מתוכן למעלה משנתים
בטיפול הזוגי, ודומה כי מאום לא נשתנה. היכן האמונה ביכולת שלי
לבנות קשר מחייב עם הזולת בלי לחשוש מהצל של עצמי? כל הכוחות
שדומה כי צברתי נדמים פתאום כשריר עלוב ונרפה.
האמנם כוח של חורבן עצמי שולט בחיי? גזירת גורל, מורשת בית
אבי? אבי... בדיחה עצובה. "היתום מבילגוריי", הדפוק
האולטימטיבי שכל העולם נגדו. מאז נהרג יונתן הסתגר בביתו עם
הגאליציינרית המרשעת שלו ועם מקדש השכול הפרטי שבנה על-מנת
לסגוד לבנו המת ולבכות את חייו העלובים. כן, זה המופת שלי. זו
התבנית ממנה קורצתי. רחמים עצמיים. יד אחת בונה ויד שנייה
הורסת. חרא.
ועפרה... איך, איך אני מצליח לחרבן כל דבר טוב שמגיע לידיים
שלי. התלותיות שלי הרי משגעת אותה. חיפשה גבר להישען עליו
וקיבלה קנה רצוץ.
אך גם היא עצמה אשמה במצב. את הקריירה האקדמית שלה העמידה מעל
כל השיקולים האחרים. חוזרת הביתה כל יום כמו סמרטוט. ומה הפלא?
את כל האנרגיה היא משקיעה כדי למצוא חן בעיני חבורת הפרופסורים
המלוקקים הללו של החוג ללשון. כבר שנה וחצי מוציאה את הנשמה על
הדוקטורט. הסוף לא נראה באופק, ובבית כולם משלמים את החשבון.
מגיעה יום יום עייפה ועצבנית. וחוץ מזה איך היא נראית... תביט
עליה רגע ומיד יעבור לך התיאבון.
על מה ועל מי אני מדבר בכלל? מסתובב לי נרגן בבית, עם הכרס הזו
שתלויה עלי כמו אשכול בננות מרקיב שלא נקטף במועדו, ומייחל
לתשומת לב. הלא יכולתי קצת יותר לפרגן לה. לא שהיא זקוקה
במיוחד לעידוד שלי, אך בכל אופן, אין זו אשמתה שנשארתי מאחור,
תקוע עם הבננות האלה, בלי לעשות שום דבר מועיל עם עצמי.
לעת ערב, עפרה, שופעת עליצות ומרץ, תמזוג יין אדום בכוסות ובו
בזמן "תחפש זוויות" לצילום. אמא תגניב בצנעה ראויה לשבח את
המעטפה שלה, ויודה לא ישכח גם השנה לקרוא את ברכתו המחורזת. גם
שימרית הכינה ברכה; מלותיה רשומות בכתב יד ענוג על נייר שורות
דק ותכול: "אבא'לה שלי יקר, הכי הכי שבעולם..." יוני, משוחרר
מגינוני הטקס, ילגום מהקולה ולאחר נשיקה לחה יחפז אל הצעצוע
המשפחתי החדש, מחשב "אפל" יד שנייה שמסכו מנצנץ בשלל גוונים
ירקרקים. מיכל, בתנועות חינניות ואציליות וכמו בהסח הדעת,
תברור ותביא הישר אל פיה את מיטב האגוזים והפיסטוקים שבקערית
הפיצוחים.
שמונה עשר באפריל, אלף תשע מאות תשעים ואחת. האביב מחייך מכל
עבר. בלי ספק יום נאה הוא לחגיגת יום-הולדת.
נכתב ב- 1991
עובד ל"במה" - דצמבר 2002
| 