אני יודע. אני יודע שזו אשמתי. אני הכרחתי אותה. פיסקתי לה את
הרגליים ככה, ודחפתי חזק.
אשמתי, כן, בסדר.
אבל למה לעשות מזה כזה עניין?
בגילי זה מקובל לעשות ככה. זה שהיא לא הבינה את זה מההתחלה זה
לא קשור אלי בכלל, זה הדפקט שלה. לא שאני מנסה להצטדק, כי כבר
אמרתי שזה אשמתי.
יש דרכים לטפל בזה. זה לא קריטי.
אז למה היא בוכה כל היום? מה יש? זה לא כאילו שברתי לה את האגן
או משהו. כמה שהייתי רוצה אבל...
באתי אליה הביתה אפילו, להרגיע אותה. ליטפתי לה את השער ככה,
בעדינות. אפילו עשיתי לה קוקיות.
אבל היא רק בכתה ובכתה, ולא ידעתי מה לעשות כבר מרוב שריחמתי
עליה.
ברור שעזבתי אותה, איזו עוד ברירה היתה לי?
היא פשוט לא הבינה את כל העניין הזה של היחסים שלנו.
וכמובן, איך אני יכול להישאר עם מישהי שעושה כזה פיל מכזה
עכבר.
אחרי כמה זמן התחלתי להתגעגע לשיער הבלונדיני היפה שלה,
ולעיניים החומות הקטנות, ולגומות החן האלו שלה, אוי כמה שהן
קרצו לי.
לא יכולתי לחזור כמובן. זה לא יעלה על הדעת. היא גם לא היתה
נותנת לי, אמא שלה.
חשבתי, אולי היא תבוא אלי. היא אוהבת אותי אחרי הכל. כל הלילות
האלה שהשכבתי אותה לישון ונישקתי את הראש הקטן והחמוד שלה.
אבל היא לא באה. בטח הכלבה הזאת נעלה אותה בבית. מפחדת שאני
אזיק לה. היא אף פעם לא אהבה אותי אמא שלה.
אז בסוף אחרי כמה שנים טובות היא פירסמה את הכל בעיתון החמודה
הקטנה שלי. אומרת שהיא הצליחה להתגבר למרות הכל. היא האשימה את
כל הקשיים עלי כמובן. אבל זה בסדר, כי היא שלי, והיא היתה שלי
ראשונה.
והיא אוהבת אותי עדיין. הם בטח חושבים שלא, ושאני מפלצת. אבל
כולם מגזימים כל כך.
והנה הפרצוף שלך מחייך אלי מהעיתון ואני יודע, יודע שאת
מתגעגעת אלי וחושבת עלי הרבה. אבל אל תדאגי חמודתי, אבא יבוא
לבקר בקרוב.