לא נותר עוד זמן רב. שעות ספורות. עוד מספר שעות וכל הסיפור
הזה יגיע לקצו. עוד כמה שעות ואני אהיה בשדה התעופה, בדרך
חזרה, והכל ייגמר. כאילו לא היה. רק זיכרון יישאר. זיכרון מלא,
מלא עד כאב, של תחושות, רגשות, התלהבות. זיכרון של אהבה. האם
זו באמת אהבה? אם זו לא אהבה, אז אין לי מושג מה אהבה יכולה
להיות. בוודאי שזו אהבה. האנרגיות האלו, המלאות הזו, כאילו אני
אדם אחר. שלם. אנרגטי. אבל גם שליו. בוודאי שזו אהבה. לא סתם
אהבה. אהבה אמיתית. ככה זה צריך להיות. בדיוק זה הרגש, בדיוק
זו התחושה. אין ספק. הרי אם זו לא הייתה אהבה לא הייתי מסוגל
להיסחף כך, להישאב לתוך זה, להרגיש איך כל העולם פתאום הופך
יציב יותר, נכון יותר, ברור יותר,צבעוני יותר, ורוד יותר.

עכשיו אני כבר רואה אותו מתקרב, מנופף בשני כרטיסי הקולנוע
בידיו. והלב שלי מתמלא ב... במה? התרגשות. כן, התרגשות.
והחיוך, החיוך הזה שלא נמחק לי מהפנים בכל פעם שאנו יחד. וודאי
שזו אהבה.  ההתכווצות הזו בפנים לראות אותו מתקרב וקורן. הוא
מגיע אליי. עם החיבוק החזק הזה, החם כל כך. האוהב כל כך. וודאי
שזו אהבה.
"בקושי הצלחתי להשיג את הכרטיסים. באמצע, שורה חמישית. זה
בסדר?" הוא שואל והמבט שלו מלא תקווה, מלא חום. כאילו המושבים
המחורבנים האלו הם העניין המרכזי עכשיו.
"בוודאי שזה בסדר. מצויין" אני אומר לו ומתקרב אליו להדביק לו
נשיקה. נשיקה גדולה, עמוקה. אני אוחז אותו בעורף, מצמיד את
שפתי לשפתיו, ומחדיר את הלשון עמוק עמוק פנימה. בתשוקה עצומה
נותן ללשון לחדור אל חלל הפה שלו. והוא נותן, ונהנה, ונכנע,
ומתמוגג. ומחבק אותי בשתי ידיו בעוצמה, מדביק אותי אליו בכוח,
ועכשיו שנינו מחוברים, כאילו ישות אחת, גוף אחד. מאוחד
בעוצמות, בנפש, באהבה.


עוד מספר שעות. ועכשיו צריך לנצל את הזמן הזה. כל דקה חשובה.
האושר של השבוע החולף, האושר הממלא הזה עומד להעלם. וצריך לנצל
אותו עד תום. לפני שיעלם. לפני שייגמר. לתמיד.
אנחנו הולכים חבוקים ברחובות העיר הזאת, הזרה כל כך. טפטוף גשם
קל יורד על ראשנו ואנחנו ממשיכים ללכת כך סתם ברחובות, הרחובות
שבתחילה נראו לי קרים ומנוכרים כל כך, וכעת כל אחד ואחד מהם
מלא באהבה, בתשוקה, בחום.
הוא נעצר לפתע. מסתובב אלי, לוקח את ידי ואוחז אותה בשתי ידיו.
מביט בי בעיניים המדהימות האלו. חומות, גדולות, חמות.
"אני לא רוצה שתיסע. אני לא יודע מה קרה כאן השבוע, אבל אני
יודע שזה משהו נדיר. מופלא. אני מרגיש כל כך קרוב וכל כך טוב
אתך. אני לא רוצה שתיסע. אני רוצה אותך איתי. אני....אני...אני
אוהב אותך".
הלב משתולל בפנים. הוא אמר את זה. זה באמת כך. גם הוא מרגיש את
זה. והנה, עיניו הופכות זגוגיות. דמעה נקוות . וגם אני מתחיל
להרגיש את העיניים נרטבות. מאושר. מאהבה. וודאי שזו אהבה. אין
ספק שזו אהבה. אהבה הכי טובה שיכולה להיות. הכי גדולה שיכולה
להיות. הכי מושלמת שיכולה להיות. הוליווד יכולה לקנא עד
מחרתיים, אבל מה שיש לנו כאן זו האהבה האמיתית.  זה הדבר.

הוא שוב מחבק אותי. מצמיד אותי חזק חזק אליו. בעוצמה. כל איברי
הגוף צמודים, מתחברים. והוא מניח את ראשו על כתפי. אני מחבק
אותו ומלטף את ראשו. מעביר את ידי בשערו המלא, המופלא.

"גם אני אוהב אותך" אני שומע את עצמי אומר את המילים שנשבעתי
שלא אומר שוב עוד לעולם. "מאוד. כמו שמעולם לא אהבתי", אני
מוסיף חטא על פשע.
הלב נצבט. האם באמת אמרתי את זה? האם שוב עשיתי את הטעות הזו?
הרי נשבעתי שלא אעשה שוב את אותה הטעות . שלא אחשוף כך רגשות.
אני יודע לאן זה מוביל. עכשיו הכל יתרסק. כמו תמיד. ואולי לא?

הוא מתיישר, אוחז את שתי ידי ומביט בי שוב, במבט החודר הזה
שלו.
"באמת?" הוא שואל כמו ילד קטן שלא מאמין.
"כן, באמת" אני אומר. נמס מהמבט.
והוא מנגב את עיניו, מביט בי עמוק לתוך העיניים. משתהה לרגע
ואז עט עליי ומחבק אותי חזק עד שאני מתקשה לנשום. איזו עוצמה.
הכוח שברגש הזה ממלא, ממכר,  עד שלרגע נראה כי באמת אין דבר
מעבר. אין חיים מעבר. אין כלום. העולם עומד מלכת ומביט מתמוגג
בזוג האוהב הזה, המחובר, המלא, השלם והמשלים. פאר היצירה
האלוהית. אהבה. אמיתית. טהורה. שלמה. כן, אהבה.

"אולי נוותר על הסרט" הוא שואל, "וננצל את הזמן הזה להיות
יחד?".
"בסדר" אני אומר בקול עמוק, מנסה להחזיר לעצמי את הקול הבוטח,
לעצור את שטף הרגשנות , לפחות כלפי חוץ, אבל בפנים הסערה רק
גוברת. זה רק הולך ומשתפר. ממילא לא רציתי בכלל לראות את הסרט
המטופש הזה. שעות אחרונות לבלות בחושך מול מסך במקום לגעת בו,
לחקור אותו, להרגיש אותו? אבל לא העזתי לומר כלום, והנה, הוא
עושה את זה. מדהים. כמה הרגשות זהים, המחשבות דומות, התשוקות
תואמות.

הגשם פסק וריח של התחדשות עולה באוויר. ריח של טוהר, של
ניקיון, של עולם קסום. ואיך העולם לא יהיה קסום כשהוא כאן
לצדי, ואנחנו הולכים יד ביד ברחובות של העיר הזאת, הכל כך יפה,
קסומה ומיוחדת. העיר שלו. ומרחוק אנחנו שומעים  פעמון כנסיה
זה כבר יותר מדי. כאילו מדובר בחלום או באיזה סרט אהבה צרפתי
משנות השישים. אני חולם? הוזה? לא. הוא מחייך את החיוך הכובש
שלו. "במיוחד בשבילנו" הוא אומר. ואני מרגיש גל של חום שמתפשט
בכל הגוף.  

ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לפני הבית שלו. בלי להרגיש גמענו
את המרחק העצום הזה בין בית הקולנוע לבית שלו. יותר מחצי שעה
של הליכה צמודה, חבוקה, ממלאת.
ובתוך הבית פנימה הוא מסתער עליי. בתשוקה חסרת גבולות הוא מנשק
אותי, מחבק אותי, נאחז בי, מטפס עליי, השפתיים מטיילות על
הלחיים, על הצוואר, נצמדות לשפתיי ומתחברות. לשון נוגעת בלשון,
רוק מתערבב ברוק. וידיו אוחזות אותי, מלטפות אותי. והוא נתלה
עליי, רגליו מצטלבות על רגליי, גופו צמוד אל גופי. והתשוקה
חסרת גבולות, חסרת מעצורים. אני מרגיש איך המחסומים האחרונים
שהיו לי מתמוססים. נעלמים. אני מתמסר כולי, נכנע לתשוקה,
לתאווה, לחום. לאהבה.
אני מוביל אותנו אל חדר השינה ואנחנו נופלים על המזרן. הידיים
נשלחות לכל עבר והבגדים נקרעים מעלינו. גופות עירומים נוגעים
זה בזה, מתחככים זה בזה, מלטפים זה את זה. החום והלהט בלתי
ניתנים לשליטה. וכאילו אין מחסומים בנינו, נועדנו להיות יחד.
אין עכבות, אין חששות, אין פחדים. אנחנו זורמים ושוקעים איש
ברעהו.  אלוהים, אני פשוט לא מאמין שזה קורה לי. חלום שמתגשם.


והנה, אנחנו מתחברים. פתאום אני מבין את ההבדל העצום הזה בין
להזדיין ללעשות אהבה. החום והנתינה. פתאום לא מדובר בעוד אקט
מיני סתמי, לא מדובר בהנאה במטרה לגמור ואחריה ריקנות. השלמות
הזו. הנתינה. שניים המתמזגים לאחד. ואני מנשק אותו, מלקק אותו,
בולע אותו, מתחבר אליו. והוא נאנח,  מתפתל,  נצמד, נותן, נכנע,
אוהב. ואנחנו מחוברים. בלב, בנפש ובגוף.
"אני קרוב" הוא אומר.
"גם אני"
והוא מרים את ראשו להדביק לי עוד נשיקה, חודרת, לוהטת, ושנינו
מגיעים לאורגזמה יחד. במעין תזמון מושלם, אחדות מושלמת. כאילו
רצה העולם לתת לנו עוד אישור להתאמה, לייחודיות, לשלמות.
לאהבה.
ואנחנו שוכבים במיטה, מחובקים, מלטפים.
"מוזר, אני מרגיש כל כך נוח, פתאום אין לי צורך לקום ולשטוף את
עצמי מיד" הוא אומר.
אני מביט בו, מלטף את ראשו. איך הוא מצליח לבטא במשפט כל כך
פשטני עולם ומלואו. את העולם האחר של התשוקה. את ההבדל המדהים
הזה בין סקס לעשיית אהבה. "גם אני" אני אומר, והוא נצמד אליי
עוד ועוד. קרוב, דביק, חם, אוהב. אלי, שלא ייגמר לעולם, צץ
בראשי השיר. אני מצטמרר לרגע מההקשר ואז מחייך, משועשע
מהרעיון.
"מה קרה?" הוא שואל.
"כלום, אני פשוט אוהב" אני עונה. ומרגיש שהמילה הזו אוהב כל כך
פשטנית, כל כך לא ממצה, כל כך לא קרובה להביע את כל מה שעובר
בי פנימה.

אני מביט בשעון. אלוהים. עוד שעתיים וחצי הטיסה שלי. אני לא
מאמין. שלוש שעות העברנו כאן.
"אני צריך להתארגן ולזוז" אני אומר.
"אני יודע" הוא אומר בעיניים עצובות ונצמד אליי שוב.
"אני יכול להתקלח?"
הוא קם, פותח את אחת מדלתות הארון ומגיש לי מגבת.
אני נכנס למקלחת, ותחת זרם המים מנסה לעכל מה קורה לי, מה עובר
עליי, ומה אני עושה עם זה. לנסוע לארץ, חזרה, עכשיו, נראה כמו
הדבר הכי אינפנטילי שאני יכול לעשות. כמו כורה המוצא סוף סוף
זהב, ובמקום לאסוף אותו שב חזרה לביתו בידיים ריקות. אני רוצה
להישאר כאן, אתו, חבוק, אוהב, נאהב.
אבל זה עוד יקרה. לא לקפוץ רחוק מדי. אנחנו כל כך מתאימים, זה
הרי ברור. זה יצליח, זה יקרה, זה יהיה זה. יש טלפון, יש
אימייל, יש טיסות. היום בו נהיה יחד שוב לא רחוק, היום בו נהיה
זוג לא רחוק. עוד קצת. זה הרי לא חלום, זו המציאות. שהופכת
לחלום. שמגשימה חלום. שנראית פתאום כל כך קסומה, כאילו אלו
חיים של מישהו אחר. ולא. זה שלי, זה אני, וזה כל כך מופלא. אין
יותר מחסומים, אין יותר גבולות. אין יותר חלומות. החלום הוא
מציאות . זה אני והוא. הוא ואני. והאהבה תנצח.

אני לוקח את המגבת ומריח אותה. אפילו ריח אבקת הכביסה כל כך
מיוחד. כאילו נבחר לייצג אותו. כמה הוא שונה, אמיתי, ממלא,
משכר, ממכר.

"טוב סיימתי. עכשיו תורך" אני אומר כשאני יוצא מחדר האמבטיה,
ועוד לפני שמסיים את המשפט הוא ניצב מולי, מחבק ומנשק .
"לא, זה בסדר, אני אתקלח אחר כך. בוא ניקח אותך לשדה התעופה.
הזמנתי מונית והיא תגיע בעוד חמש דקות".

במונית אנחנו יושבים יחד במושב האחורי, מחזיקים ידיים ושותקים.
מדי פעם מביטים אחד בשני, מחייכים, ומחזקים את אחיזת הידיים.
הקרבה הזו, העוצמה הזו. כל כך ברור ששום דבר לא יפריד בנינו
עוד.
בשדה, לאורך כל תהליך הצ'יק אין, הוא עומד לצדי, מבטו מושפל,
ורק מדי פעם מגניב לעברי מבט עצוב, כמעט דומע. ואני מרגיש איך
החזה עומד להתפוצץ. איך הלב צווח ממש, מה אתה עושה אידיוט.
תשאר. תאהב. תתמסר.אבל לא. גם כך זה כבר לא יאומן. כמו אגדה.
עוד מעט. עוד כמה חודשים אולי זה יהיה אפשרי. אבל עכשיו חזרה
לארץ. נחזק את הקשר הזה ממרחק. נצמיח ונחזק את האהבה, כדי
שתהיה מוכנה לשלמות המופלאה שתהיה לנו כשנהיה יחד. והיום לא
רחוק. הוא קרוב. כל כך קרוב. צובט ובועט בתוכי. את העתיד שלנו
כבר אף אחד לא יוכל לקחת.

"טוב, אני צריך לעזוב עכשיו".
"אתה בטוח?" הוא שואל עם חיוך עצוב.
אני מחייך חזרה, ואוסף אותו לזרועותי, להרגיש שוב את הגוף
המופלא הזה, את החום שזורם ממנו וממלא אותי. כן, זה כל כך
ברור. הוא האדם. האהבה הזו תצליח, תתגשם, ותהיה כל כך מושלמת.

אנחנו מתנשקים עוד פעם אחת. נשיקה ארוכה, מתוקה, עמוקה. מסרבים
לעזוב. ברמקול כבר קוראים לי באופו אישי להזדרז ולעלות למטוס.
אנחנו משחררים אחיזה בקושי. אני מגניב לו עוד נשיקה קצרה
אחרונה ומשחרר את ידי מידו. הוא מנסה להיאחז לעוד רגע אחד, ואז
שולף מעטפה מכיס המעיל ומגיש לי אותה.
"זה בשבילך, אהוב" הוא אומר.
איזה חמוד, איזה מדהים. מתי הוא הספיק לכתוב לי? ואני לא הכנתי
שום דבר.
"ביי אהובי" אני אומר, "יש לנו טלפונים ואימיילים. בקרוב נפגש
שוב".
הוא לא אומר דבר ורק מהנהן בעצב. נתלה עליי לעוד חיבוק אחרון
ואז משחרר אותי, מחייך חיוך עצוב ואומר "ביי אהוב".

אני עולה למטוס והלב עדיין רוטט. אין מאושר ממני. איזה עולם
מופלא. אילו הפתעות מדהימות. איזו אהבה מושלמת. איך החיים
נראים אחרת פתאום, הכל משתנה, הכל מלא תקווה, שלווה, התרגשות.
אהבה.

אני מתיישב ומחייך לעצמי. מתחיל לראות תמונות שלנו יחד, של
חיים משותפים, של זוגיות. חיי יומיום שהאפרוריות נמוגה מהם ואת
מקומה תופסת מלאות חדשה, כאילו כל יום מחדש העולם מחייך חיוך
רחב ומלטף את ראשי. את ראשו. את שנינו ואת החיבור המיוחד הזה
בנינו. אולי סרטי וולט דיסני כן יכולים להתגשם. עובדה. כנראה
שיש אושר בעולם.
הדיילת מקשקשת שוב את שטויות הבטיחות, ואני מסתכל במעטפה, מריח
אותה, ממשש אותה. מעטפת האהבה שלי.
אני פותח את המעטפה בעדינות, מוציא את דף הנייר המקופל בצורה
כל כך סימטרית ומושלמת ופורס אותו. איזה כתב יד מדהים. נקי,
ברור, חלק.
"אהוב יקר שלי,
אין לך מושג עד כמה מדהים היה השבוע הזה עבורי. לא האמנתי
שעוצמות ורגשות כאלו קיימים אצלי גם כאדם בוגר. אתה באמת האדם
המופלא ביותר שפגשתי. אני מרגיש צורך לבכות כל הזמן. אני פשוט
אוהב אותך כל כך. באמת. ואני מקווה שגם אתה מרגיש, ולו חלק ממה
שאני מרגיש, ולכן תוכל להבין אותי. אני כל כך אוהב אותך שאני
לא יכול לחשוב עליך רחוק. יש לי ניסיון רע עם קשרים ממרחק. זה
אף פעם לא עובד. ואתה יקר לי ואהוב מדי כדי לתת לזה להתמוסס
לאט בגלל המרחק. אז בוא נשאיר את החוויה המדהימה הזו עם
העוצמות שלה כמות שהיא. בוא לא נהרוס את היופי המדהים של מה
שהיה לנו. אני מקווה שאתה יכול להבין. אז בבקשה, אל תתקשר, אל
תשלח אימייל. אל תהרוס את כל המופלא הזה. ודע שאני אוהב אותך.
באמת. מכל הלב. תמיד. "