בעתות מבועתות המשכימות כזאבים
נכתוב יחד
שירה.
רוצח יקר, רקדן דמים,
בוא אחבק אותך,
אקרב אותך אל לבי.
מעלינו מתנדנדת הנברשת, הנרות מזליפים שעווה,
הוילון מתאבך כמזימה מתוקה והכרים רובצים ממולכדים.
אאמץ אותך,
עיני ערש דווי טובות.
למראשותיי מפכה התחושה
קהה ורחוקה.
מטפטפת.
לכתי מעליך, מרצח נפלא,
מאהב הכלייה, תנהיג בך עונג רך
בלכתך בשדרה.
יצר קדום פשה בך.
ואני,
אבלע המאכלת
ואעכל הכאב
כפי שדיירי הרחוב הזה מסתגלים לסתיו
(קונים לחם ויין אדום)
ספר לה ועל הבגידה אל תחסוך ותאר:
רכנת עלי וצווארי פעור
אלייך משוסף והרוג.
עדור כערוגה
ושזור בי פרחים של דם ובשיערה.
ולחש לה מילים ולי, ספוד קללה.
ובלילה אבוא אל שניכם
כרוח רעה. |