היא פתחה כפתור אחרי כפתור בחולצה הלבנה החדשה שלה. על הכפתור
האחרון ויתרה כשלבשה את החולצה וגם עכשיו. היא נשארה רק בג'ינס
צמוד שקנתה פעם כשעוד אהבה לצאת לקניות וכשעוד היה לה זמן
לעשות דברים שהיא אוהבת. עכשיו במילא כבר לא היו הרבה כאלה.
היא עמדה מול המראה הגדולה שהיתה תלויה זה שנים על הארון הישן
בחדר השינה שלהם. הארון נראה קטן ביחס למראה שהסתירה כמעט את
כולו. עידו מעולם לא הביט במראה. היא תמיד שימשה רק אותה.
ועכשיו היא הביטה בדמות שהשתקפה בה מולה. דמות של אישה צעירה
בתחילת שנות השלושים לחייה. ג'ינס צמוד וישן וחזייה שחורה
שעידו קנה לה ליומולדת שלושים הנורא שלה. היה משהו בגיל הזה
שגרם לה להרגיש שהחלק הטוב של חייה כבר מאחוריה. וגם כשהביטה
לאחור לא היו לה זכרונות טובים לחשוב עליהם. אבל תמיד אהבה את
איך שנראתה. אפילו אחרי גיל שלושים. השנים עשו לה רק טוב. גם
בלי כל הבגידות הקטנות והמחמאות הגדולות מהגברים איתם בילתה,
היא ידעה שהיא עדיין נראית מצויין. היא הורידה גם את הג'ינס
הישן ואת החזייה החדשה ונכנסה לתוך כתונת הלילה שלה, אותה
כתונת איתה ישנה מאז גיל 18. כל-כך אהבה אותה. היא נכנסה למיטה
הזוגית שלהם והדליקה את המנורה הקטנה שעמדה על השולחן הירוק
ליד המיטה. עידו כבר ישן. בכל יום אחרי שחזר מהמשרד היה מתקלח,
אוכל ונרדם מול החדשות בטלויזיה. אחרי חצי שעת שינה מול מהדורת
החדשות היה קם, מתפשט ונכנס למיטה.
אבל עכשיו הוא התעורר עוד לפני שהספיקה לפתוח את הספר החדש של
עירית לינור שרק קנתה בשבוע שעבר. הוא הניח עליה יד ואז עוד
אחת. היא נישקה אותו. אחרי כמה שניות כבר הרגישה אותו חודר
לתוכה. הרגשה כה מוכרת עד שכמעט ונהפכה לשיגרה אצלה. ואולי כבר
מזמן נהפכה. כבר הרבה זמן שהיא לא ממש נהנתה מהזיונים שלהם,
אבל זה היה הזיון הכי טוב שלהם בשנתיים בהן היו נשואים. היא
נרדמה מהר וישנה כמה שעות טובות. זיונים תמיד הרדימו אותה ואלה
הטובים אפילו הרדימו אותה מהר יותר. עידו תמיד הדליק את המזגן
אחריהם. ככה אהב ללכת לישון. היא התעוררה לאחר כמה שעות מהקור
העז ששרר בחדר השינה שלהם. צמא עז תקף אותה והיא קמה למטבח
לשתות את כוס מיץ התפוזים שסחטה לעידו אתמול, דקה לפני שהוא
נרדם, שתי דקות לפני שהיא התחילה לבכות. היא הגיעה למקרר
כשתחושת הצמא עברה לא לפתע. מוזר, אף-פעם לא ידעה שצמא יכול
לעבור כל-כך מהר. אבל עד לפני שנה גם לא ידעה שאהבה יכולה. היא
שמה על עצמה מעיל קל ויצאה למרפסת הקטנה. רוח קלה של תחילת
הסתו נשבה בחוץ. בלילה החשוך הזה, מהקומה העשירית, אפילו
תל-אביב נראתה לה יפה פתאום. הים באופק בקושי נראה. משטח שחור
. צמרמורת אחזה בה ואחריה מייד פחד. "עידו", קראה לו לפתע, כמו
קוראת לראשונה בשמו. "עידו", צעקה שוב. הוא קם, התלבש ויצא
החוצה למרפסת. "אתה אוהב אותי?" שאלה. הוא השתהה לרגע. "ברור",
ענה. כאילו שחיכתה לתשובה אחרת. כאילו שחשבה שהשעה המאוחרת
תביא איתה את האמת. היא חיבקה אותו חזק-חזק ואז תפסה אותו בידו
וזרקה את שניהם במשיכה מהירה ומפתיעה למטה. בדרכם הקצרה עוד
הספיקו לנהל את השיחה הכנה ביותר שניהלו בשנתיים האחרונות.
שיחה שנגמרה בפתאומיות במדרכת הבטון מתחת לדירתם, בעיר הסופנית
תל-אביב.